להיות או לא להיות...אנלפבית טכנולוגי

כמי שעוסקת בהדרכת מורים בשנים האחרונות, לא אחת אני נתקלת במנהל/ת התורנ/ית האומר/ת בנימת התנצלות קלה משפט כזה: "המורות שלי פשוט אינן מחוברות לנושא המחשבים"/ "המורות בצוות מבוגרות"/ "חבל להן על השיעורים"..(!)/ וואריאציות נוספות.
לאחרונה קראתי (ולצערי אינני זוכרת מי הכותב) מאמרון של אחד האדיובלוגרים שכתב שמכיוון שהוראה אינה מקצוע טכנולוגי מעצם טבעו והפונים לעסוק בו אינם דוקא בעלי משיכה לתחום זה, קשה לצפות שמורים יצטיינו בשליטה בטכנולוגיה. האמנם?

והנה, היום פירסם קארל פיש מאמרון די נזעם בעניין זה ובסופו הוא מסכם וחוזר על מסר שאותו פרסם לפני כשנה:
"If a teacher today is not technologically literate - and is unwilling to make the effort to learn more - it's equivalent to a teacher 30 years ago who didn't know how to read and write".,

למעשה, הוא מגיב כאן למאמרון שפירסם טרי פרידמן באותו עניין שמסכם זאת ב"עלינו להפסיק להיות נחמדים..."
המסר הברור שבו גם אני מאמינה ואותו אני גם אומרת לאותם מנהלים שגם הם ברובם אינם שולטים ברזי הטכנולוגיה, הוא שאין ברירה. כל אותם מורים שמסרבים או מתנגדים או מדשדשים בשולי הword המצומצמים, חייבים להיות בעלי אוריינות טכנולוגית אחרת הם כבר לא רלוונטים.
אני סבורה שעלינו להמשיך להיות נחמדים, אך אסרטיביים במסר הברור שהאחריות מוטלת על כל מורה להגיע לרמה טכנולוגית שבה לא ירגיש חסר בטחון מול תלמידיו.
או במילותיו של קארל פיש:

In order to teach it, we have to do it. How can we teach this to kids, how can we model it, if we aren’t literate ourselves? You need to experience this, you need to explore right along with your students. You need to experience the tools they’ll be using in the 21st century, developing your own networks in parallel with your students. You need to demonstrate continual learning, lifelong learning – for your students, or you will continue to teach your students how to be successful in an age that no longer exists".