יש מי ששומע?

מאמרון שפרסם ג'יי הורוויץ בבלוג "למידה, אינטרנט ומה שביניהם", עסק בסוגייה שעליה אני חושבת לאחרונה לא מעט.
הוא מצטט בכתיבתו "ציוץ" (tweet)של כריס להמן: "כאשר קהל קוראים אינו מהווה חידוש, עצם הקהל אינו מהווה גורם מוטיבציה, אנו חייבים לעזור לילדים לומר משהו בעל משמעות" - עד כמה שידוע לי, עדיין מעטים הם המורים המאפשרים לתלמידיהם להשמיע את קולם מול קהל קוראים מחשש שייחשפו ליקויי השפה, רדידות הניסוח או הרעיונות האישיים..
דין שרסקי כותב על כך: "יש עדיין מעט מאד תלמידים שכותבים לקהל יעד. רעיון הכתיבה לקהל יעד הוא רעיון חולף, קהל יעד למטרת למידה הוא רעיון שאינו בר חלוף".
ג'יי מצטט את דבריו של קלרנס פישר הכותב כי העובדה שלהרבה מאד אנשים צעירים יש חשבון בפייסבוק או ביוטוב מפחיתה את ההתרגשות מכך שקהל רחב קורא את הדברים שאותם הם כותבים ואולי גם את ההקפדה על איכות הדברים. "כפי שהרבה אנשים מצאו, יש הבדל גדול בין מיומנויות טכנולוגיות לבין אילו הנדרשות כדי לחקור לעומק וללמוד נושא..."
אבל בכל זאת הוא עדיין נלהב מרעיון הקהל: "יש "לקדוח חורים" בקירות הכיתה על מנת לאפשר להרחיב את נקודות המבט בנושאים שונים...דעותיהם של אנשים בעולם עשויה להביא את חשיבתם של התלמידים למקומות חדשים ולכיוונים נוספים..." אני צריך ללמד את התלמידים כיצד לשלוח את המסר תוך שימוש בכלים העדכניים. כלומר, לכתוב טקסטים תוך שימוש בבלוגים, וידאו וקבצי קול. הכרחי שהתלמידים ילמדו להשתמש בכלים האלה ללמידה ולצורך עבודה בקבוצות עבודה גלובליות".
בשנה האחרונה, בעבודתי כמדריכה בבתי ספר, אני נוכחת בכל פעם מחדש בכוחו של הבלוג בכתיבה של ילדים (ההתנסות הראשונה והחשובה ביותר בכך היתה כמורה). אני מאמינה שעצם הפרסום משפיע על המוטיבציה לכתיבה מתוך כך שלראשונה יש קוראים לכתיבתם של הילדים (ועלי להדגיש כי מדובר בכתיבה הנגזרת מתוך תוכנית הלימודים). התלמיד, המורגל בכתיבה במחברתו (הנבדקת לעיתים תוך שימוש בעט סימון אדום של המורה) כותב לראשונה לקהל יעד. יש לו קול, הוא נחשב, כתיבתו יכולה לחולל משהו. אין ספק שדבר זה מעורר את המוטיבציה לכתיבה. חלקה של המורה בשיפור איכות הכתיבה הוא החלק המשמעותי. כל זאת, בלי לדרוס ברגל גסה את המוטיבציה לכתיבה ואת אפשרות הביטוי של הילד.

משתתפים בחגיגה

הרשומה של Tricia Buck שאותה שלח לי ג'יי הורוויץ פתחה באהבתה לספרים ולשירה. בקריאת הכתוב, נזכרתי באהבתי הגדולה לקריאת ספרי ילדים. היא כותבת: "דרך המילים הקסומות שנכתבו על ידי הסופרים, אני צופה שוב בחיים כמקום של הבטחה, אפשרויות, הרפתקאות ויופי...ויכולה לחזור להביט בעולם בעיניים של ילד". לקחת חלק בעולם הילדים היא הסיבה שהיא כה אוהבת להיות מורה, וזוכה לחזות ברגעים של גילוי ורגעים של יצירה. היא כותבת על קריאה ועל כתיבה ואילו אני משחזרת את שיחתי אמש עם מורה למתמטיקה שניסתה שיטת הוראה שבה נתנה אתגר לקבוצת ילדים וצפתה בהם מהצד בעודם מנסים לפצח את האתגר.
היא תיארה את הרגע שבו לפתע הגיעה ההבנה, הרגע שבו התרחשה הלמידה היה רגע מרגש מאד עבורה, השלת עור המורה וצפייתה מהצד בתהליך החקירה של הילדים הביאה אותה לתובנה שלמידה אינה תולדה של הוראה דווקא, אלא של תהליך אחר לגמרי. היא אומרת: "בסך הכל ההתנסות הזו מעוררת השראה מבחינתי כמורה, לעצב פעילויות נוספות באופן שכזה של חקר וגילוי תוך כדי ניסוי וטעיה. התנסות תוך כדי משחק ושיח עמיתים שקולים בידע".

Buck מתארת את התחושה הזו של מורה כתחושתו של ילד בחנות ממתקים. אני מכירה את התחושה הזו היטב :-) כי אני מאמינה שילדים אוהבים לכתוב. כתיבה היא יצירה המולידה תובנות, המספקת ביטוי לתחושות ולמחשבות כמוסות, מאפשרת לדמיון להמריא ומפתחת את יכולת החשיבה שלהם. אני אוהבת לראות ילדים כותבים וצופה בהם בחיוך זו השנה השלישית כותבים בבלוגים. הכתיבה בבלוגים איננה תולדה של הוראה, היא חלק מתהליך של חקר וגילוי, של ניסוי וטעייה של פיתוח תובנות ושיח תוך לכידה של רגעים קסומים שאני יכולה רק להתבונן בהם מהצד, בחיוך רחב.
השנה, הרחבתי את היריעה והצגתי בפני מורות נוספות את הבלוגים. חלקן החליטו להשתמש בבלוגים לתקופה קצרה ולמטרות למידה שונות וממוקדות ואילו חלקן החליטו לאמץ את דגם הכתיבה החופשית, את ההוראה המאפשרת כתיבה. זה לא היה קשה כלל לפרוץ את הסכר אצל אותם ילדים...מול עיניי המשתאות נרקמים סיפורים נוספים של ילדים נלהבים לכתיבה, ילדים המגלים את החדווה שבשזירת מילים זו בזו על מנת ליצור סיפור שכולו שלהם, ילדים המשמיעים את קולם ברבים לראשונה, הלומדים כיצד להגיב לחבריהם כדי לעודד אותם ולחגיגה מצטרפים גם הורים השמחים לקחת חלק בעולם הדמיון של ילדיהם.

איזה טעם נפלא יש לדגים במסעדה הזו!

עוד מורה נדהם ומחוייך מול המוטיבציה וההנאה של ילדים הכותבים בבלוגים הוא Mark Pullen המלמד כיתה ג' בבית ספר במישיגן וכותב על חוויותיו בבלוג שלו.
משימת הכתיבה שהוא נתן לתלמידיו בבלוג שפתח להם, היתה לכתוב על מסעדה שהם אוהבים במיוחד. גם אני חייכתי כשקראתי את התיאור הבא:

"like it because when they cook the calamari you can almost taste the salty good ness. When a ton juicy calamari hits my plate. My mouth starts to water I can see it sizzeling on my plate .when the Waiter leaves the table my mom makes the kids wait and the adults get to pick first. When are food comes I start golping it down right away. When the bill comes and every body is done we have full tumes and that’s why I like the Fish Dock"

איזה תיאור נפלא של ילד בכיתה ג'! איזה מזל שהוא כתב את התיאור הזה בבלוג וכך יכולתי גם אני ליהנות מכתיבתו של הילד.

למרות שהבלוג הזה הוא בלוג שיתופי (כלומר שכל הילדים כותבים רשומות באותו מרחב), ואני מעדיפה מצב שבו לכל ילד יש מרחב אישי להתבטא בו ולמרות שניכר שהכתיבה עברה הגהה לשונית לפני פרסומה (לעיתים עדיף להשאיר את הכתיבה אותנטית בעיניי), ולמרות שהמורה עצמו פרסם את הרשומות ולא הילדים- הבלוג הזה נותן עוד חיזוק לדעתי החיובית אודות שימוש בבלוגים לכתיבה בבתי ספר.