אני עומדת במעגל ומביטה סביבי...?

אולי פיספסתי משהו?
Christensen ו- Horn סוקרים את ספרם: Disrupting Class ב-Edutopia ומתארים את "כיתת העתיד":
התלמיד יושב עם מחשב נייד, ובונה משפטים בסינית מול תוכנה המספקת לו משוב המותאם להצלחה או כישלון במשימה (מה חדש?) וכך זה נשמע:

"This vision for the classroom of the future is not new. It's one that people have talked and dreamed about for years in a variety of forms: Students partake in interactive learning with computers and other technology devices; teachers roam around as mentors and individual learning coaches; learning is tailored to each student's differences; students are engaged and motivated."

התלמידים עוסקים בלמידה אינטראקטיבית מול המחשבים, אזניות חוסמות רעש על אזניהם והמורים מרחפים/ מסיירים בחדר הלימוד כתומכים ומדריכים אישיים, הלמידה מותאמת לשונות בין התלמידים המונעים ללמידה פעילה.
הם כותבים כי התשובה לשינוי פני החינוך איננה השקעה של עוד כסף בציוד (ארה"ב השקיעה 60 ביליון דולר בשני העשורים האחרונים בציוד בתיה"ס ובמיחשובם), אלא מושג שאותו הם מכנים: disruptive innovation שעל פיו:

"“by using it to compete against the existing paradigm and serve existing customers, but to target those who are not being served. It is those students who are not being served by today’s structure who will most benefit from the new concepts.”

כלומר, לפנות לאותם מקומות שבהם הטכנולוגיה אינה מנוצלת בשל המבנה הקיים היום, לשאוף לפרדיגמה אחרת הכוללת גם הוצאת המחשב מיד המורה.
לכאורה, מסר חשוב שבו התלמיד סוף סוף במרכז והשונות בין התלמידים מוכרת. בשאיפה לחזור לחינוך הפרה-תעשייתי של one-room schoolhouses שבה למדו תלמידים מגילאים שונים בחדר כיתה אחד בארה"ב של המאה ה-19.
אבל, אליה וקוץ בה.
אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה- להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז -התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?
אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג'ורג' אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.