יש מי ששומע?

מאמרון שפרסם ג'יי הורוויץ בבלוג "למידה, אינטרנט ומה שביניהם", עסק בסוגייה שעליה אני חושבת לאחרונה לא מעט.
הוא מצטט בכתיבתו "ציוץ" (tweet)של כריס להמן: "כאשר קהל קוראים אינו מהווה חידוש, עצם הקהל אינו מהווה גורם מוטיבציה, אנו חייבים לעזור לילדים לומר משהו בעל משמעות" - עד כמה שידוע לי, עדיין מעטים הם המורים המאפשרים לתלמידיהם להשמיע את קולם מול קהל קוראים מחשש שייחשפו ליקויי השפה, רדידות הניסוח או הרעיונות האישיים..
דין שרסקי כותב על כך: "יש עדיין מעט מאד תלמידים שכותבים לקהל יעד. רעיון הכתיבה לקהל יעד הוא רעיון חולף, קהל יעד למטרת למידה הוא רעיון שאינו בר חלוף".
ג'יי מצטט את דבריו של קלרנס פישר הכותב כי העובדה שלהרבה מאד אנשים צעירים יש חשבון בפייסבוק או ביוטוב מפחיתה את ההתרגשות מכך שקהל רחב קורא את הדברים שאותם הם כותבים ואולי גם את ההקפדה על איכות הדברים. "כפי שהרבה אנשים מצאו, יש הבדל גדול בין מיומנויות טכנולוגיות לבין אילו הנדרשות כדי לחקור לעומק וללמוד נושא..."
אבל בכל זאת הוא עדיין נלהב מרעיון הקהל: "יש "לקדוח חורים" בקירות הכיתה על מנת לאפשר להרחיב את נקודות המבט בנושאים שונים...דעותיהם של אנשים בעולם עשויה להביא את חשיבתם של התלמידים למקומות חדשים ולכיוונים נוספים..." אני צריך ללמד את התלמידים כיצד לשלוח את המסר תוך שימוש בכלים העדכניים. כלומר, לכתוב טקסטים תוך שימוש בבלוגים, וידאו וקבצי קול. הכרחי שהתלמידים ילמדו להשתמש בכלים האלה ללמידה ולצורך עבודה בקבוצות עבודה גלובליות".
בשנה האחרונה, בעבודתי כמדריכה בבתי ספר, אני נוכחת בכל פעם מחדש בכוחו של הבלוג בכתיבה של ילדים (ההתנסות הראשונה והחשובה ביותר בכך היתה כמורה). אני מאמינה שעצם הפרסום משפיע על המוטיבציה לכתיבה מתוך כך שלראשונה יש קוראים לכתיבתם של הילדים (ועלי להדגיש כי מדובר בכתיבה הנגזרת מתוך תוכנית הלימודים). התלמיד, המורגל בכתיבה במחברתו (הנבדקת לעיתים תוך שימוש בעט סימון אדום של המורה) כותב לראשונה לקהל יעד. יש לו קול, הוא נחשב, כתיבתו יכולה לחולל משהו. אין ספק שדבר זה מעורר את המוטיבציה לכתיבה. חלקה של המורה בשיפור איכות הכתיבה הוא החלק המשמעותי. כל זאת, בלי לדרוס ברגל גסה את המוטיבציה לכתיבה ואת אפשרות הביטוי של הילד.