מהבלוג של ויקי דייויס, הגעתי אל הוידאו הבא המתאר את משחק "הפרופסור המטורף" שהגה המורה שבסרטון והמתאר תהליך הוראה יוצא דופן שבו המורה מנהל משחק בן 4 שלבים שמטרתו לקרב את הקריאה ולהביא לאהבת הקריאה.
בצפייה בסרטון, היו שתי סוגיות שעלו במחשבתי: האחת נגעה למשחק עצמו והתייחסות אל קריאה כאל דבר מעורר התלהבות, מקום שבו אפשר להפעיל כישורים דרמטיים, הוראת עמיתים או אסטרטגיות אחרות שמיועדות להגביר את אהבת הקריאה.
הסוגיה השנייה היתה מידת השליטה האבסולוטית של המורה בכיתה למרות הכאוס לכאורה שנוצר שם (אפילו במידת הקולניות של המשחק). השליטה בכיתה העלתה בי זכרונות עמומים מהטירונות ותחושת אי נוחות.
בחיפוש קצר, מצאתי מספר לא מבוטל של סרטוני וידאו המתייחסים לשיטה מרשמית זו הנקראת "power teaching" ואפילו סרטון אחד שבו ילדה בת 11 מלמדת בשיטה הזו את כיתתה. בכל הסרטונים היה שקט מוחלט בכיתה והקשבה מוחלטת להנחיות.
התחושות שלי נעות מדחייה מוחלטת של השיטה ועד המחשבה המנקרת "אבל המורה מצליח ללמד ואפילו לנווט את הכיתה ללמידת עמיתים ואולי גם לאהבת הקריאה".
ראיתי שם חוש הומור של מורה, הפגנת מנהיגות, יכולת לנווט את הכיתה.. לא ראיתי אהבה, חום או רוך של המורה כלפי תלמידיו. אולי השיטה יעילה אך בעיני היא חסרה את המרכיב האנושי שהופך את המורה למורה.
דוקא בסרטון הישן - נושן הזה, אשר במבט ראשון מעורר חלחלה וזכרונות ילדות בלתי נעימים, מודגש בסופו של דבראותו צד אנושי וחם של המורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה