אני מוצאת את עצמי זזה באי נוחות בכיסא בזמן צפייה בהרצאה הקצרה של Renny Gleeson באתר TED על ההיבטים האנטי חברתיים של התרבות הסלולרית. זו תרבות הזמינות המביאה עימה ציפיה לזמינות מתמדת ואף מחוייבות לזמינות זו. האם וכיצד אנו מאפשרים לאנשים שאיתנו להיות זמינים בזמן שהם בציבור? הוא בוחן בהומור את הטקטיקות שאנשים נוקטים על מנת לבדוק את המכשיר הנייד שלהם מתחת לשולחן, או שליחת הודעות טקסט בדרכים משונות...הוא חי בתרבות של זמינות שבה אנשים חשים בחוסר נוחות לענות לטלפון או להודעות טקסט בהיותם בחברה והם מנסים להסתיר את הזמינות הזו בדרכים וירטואוזיות למדי.
בעולם שבו אני חיה, אין צורך במבוכה, אנשים עונים לטלפונים בכל עת ובכל שעה, בהיותם ברכבת, בהרצאה, קונצרט או בית קפה. אני מוצאת גיחוך במצבים שבהם יושבים אנשים קשובים בכנס או הרצאה ולפתע בוקעים צלילי שירה מתיקו של מישהו. עוברות מספר שניות ארוכות עד שאותו אדם מזהה שבו מדובר ואז מתחילה סאגה שבה הוא מחטט בתיקו בתזזית כדי למצוא את המכשיר הקטנטן היוצר רעש כה גדול, שולף אותו בתרועת ניצחון (ותוך כדי כך המוסיקה מתגברת, ללא עמעום האריג של התיק) ולוחץ על השתקה בהבעה נזופה מעט (או עונה תוך התכופפות קדימה ולחש רועם לתוך הפומית..). המרצה עומד ומחכה בסבלנות לסיום הסצינה וכל שכניו בכסאות הסובבים מביטים בו במבט צדקני ("אצלי זה אף פעם לא קורה...")
כמו כן, גליסון טוען שיש תאימות בין זמינות ובין מה שהזמינות הזו יוצרת. הצורך האנושי ליצור נראטיב משותף, הוא שיוצר את התרבות שלנו. אם אתה מדבר או שולח הודעה במכשיר הנייד שלך, אתה מסמן לאדם העומד מולך שהוא פחות מעניין מהמסרים שמגיעים דרך הדרך הטלפון הנייד, המציאות פחות מעניינת מהסיפור שנספר עליה אח"כ.
יש לציין כי חלק גדול מהנראטיבים הללו מתנקזים לפרופיל האישי בפייסבוק- המקום בו משתקפת התרבות הזו באופן מובהק ומוחצן. קץ הפרטיות? האח הגדול מביט בנו וצוחק.
בעולם שבו אני חיה, אין צורך במבוכה, אנשים עונים לטלפונים בכל עת ובכל שעה, בהיותם ברכבת, בהרצאה, קונצרט או בית קפה. אני מוצאת גיחוך במצבים שבהם יושבים אנשים קשובים בכנס או הרצאה ולפתע בוקעים צלילי שירה מתיקו של מישהו. עוברות מספר שניות ארוכות עד שאותו אדם מזהה שבו מדובר ואז מתחילה סאגה שבה הוא מחטט בתיקו בתזזית כדי למצוא את המכשיר הקטנטן היוצר רעש כה גדול, שולף אותו בתרועת ניצחון (ותוך כדי כך המוסיקה מתגברת, ללא עמעום האריג של התיק) ולוחץ על השתקה בהבעה נזופה מעט (או עונה תוך התכופפות קדימה ולחש רועם לתוך הפומית..). המרצה עומד ומחכה בסבלנות לסיום הסצינה וכל שכניו בכסאות הסובבים מביטים בו במבט צדקני ("אצלי זה אף פעם לא קורה...")
כמו כן, גליסון טוען שיש תאימות בין זמינות ובין מה שהזמינות הזו יוצרת. הצורך האנושי ליצור נראטיב משותף, הוא שיוצר את התרבות שלנו. אם אתה מדבר או שולח הודעה במכשיר הנייד שלך, אתה מסמן לאדם העומד מולך שהוא פחות מעניין מהמסרים שמגיעים דרך הדרך הטלפון הנייד, המציאות פחות מעניינת מהסיפור שנספר עליה אח"כ.
יש לציין כי חלק גדול מהנראטיבים הללו מתנקזים לפרופיל האישי בפייסבוק- המקום בו משתקפת התרבות הזו באופן מובהק ומוחצן. קץ הפרטיות? האח הגדול מביט בנו וצוחק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה