הרשומה של Tricia Buck שאותה שלח לי ג'יי הורוויץ פתחה באהבתה לספרים ולשירה. בקריאת הכתוב, נזכרתי באהבתי הגדולה לקריאת ספרי ילדים. היא כותבת: "דרך המילים הקסומות שנכתבו על ידי הסופרים, אני צופה שוב בחיים כמקום של הבטחה, אפשרויות, הרפתקאות ויופי...ויכולה לחזור להביט בעולם בעיניים של ילד". לקחת חלק בעולם הילדים היא הסיבה שהיא כה אוהבת להיות מורה, וזוכה לחזות ברגעים של גילוי ורגעים של יצירה. היא כותבת על קריאה ועל כתיבה ואילו אני משחזרת את שיחתי אמש עם מורה למתמטיקה שניסתה שיטת הוראה שבה נתנה אתגר לקבוצת ילדים וצפתה בהם מהצד בעודם מנסים לפצח את האתגר.
היא תיארה את הרגע שבו לפתע הגיעה ההבנה, הרגע שבו התרחשה הלמידה היה רגע מרגש מאד עבורה, השלת עור המורה וצפייתה מהצד בתהליך החקירה של הילדים הביאה אותה לתובנה שלמידה אינה תולדה של הוראה דווקא, אלא של תהליך אחר לגמרי. היא אומרת: "בסך הכל ההתנסות הזו מעוררת השראה מבחינתי כמורה, לעצב פעילויות נוספות באופן שכזה של חקר וגילוי תוך כדי ניסוי וטעיה. התנסות תוך כדי משחק ושיח עמיתים שקולים בידע".
Buck מתארת את התחושה הזו של מורה כתחושתו של ילד בחנות ממתקים. אני מכירה את התחושה הזו היטב :-) כי אני מאמינה שילדים אוהבים לכתוב. כתיבה היא יצירה המולידה תובנות, המספקת ביטוי לתחושות ולמחשבות כמוסות, מאפשרת לדמיון להמריא ומפתחת את יכולת החשיבה שלהם. אני אוהבת לראות ילדים כותבים וצופה בהם בחיוך זו השנה השלישית כותבים בבלוגים. הכתיבה בבלוגים איננה תולדה של הוראה, היא חלק מתהליך של חקר וגילוי, של ניסוי וטעייה של פיתוח תובנות ושיח תוך לכידה של רגעים קסומים שאני יכולה רק להתבונן בהם מהצד, בחיוך רחב.
השנה, הרחבתי את היריעה והצגתי בפני מורות נוספות את הבלוגים. חלקן החליטו להשתמש בבלוגים לתקופה קצרה ולמטרות למידה שונות וממוקדות ואילו חלקן החליטו לאמץ את דגם הכתיבה החופשית, את ההוראה המאפשרת כתיבה. זה לא היה קשה כלל לפרוץ את הסכר אצל אותם ילדים...מול עיניי המשתאות נרקמים סיפורים נוספים של ילדים נלהבים לכתיבה, ילדים המגלים את החדווה שבשזירת מילים זו בזו על מנת ליצור סיפור שכולו שלהם, ילדים המשמיעים את קולם ברבים לראשונה, הלומדים כיצד להגיב לחבריהם כדי לעודד אותם ולחגיגה מצטרפים גם הורים השמחים לקחת חלק בעולם הדמיון של ילדיהם.
היא תיארה את הרגע שבו לפתע הגיעה ההבנה, הרגע שבו התרחשה הלמידה היה רגע מרגש מאד עבורה, השלת עור המורה וצפייתה מהצד בתהליך החקירה של הילדים הביאה אותה לתובנה שלמידה אינה תולדה של הוראה דווקא, אלא של תהליך אחר לגמרי. היא אומרת: "בסך הכל ההתנסות הזו מעוררת השראה מבחינתי כמורה, לעצב פעילויות נוספות באופן שכזה של חקר וגילוי תוך כדי ניסוי וטעיה. התנסות תוך כדי משחק ושיח עמיתים שקולים בידע".
Buck מתארת את התחושה הזו של מורה כתחושתו של ילד בחנות ממתקים. אני מכירה את התחושה הזו היטב :-) כי אני מאמינה שילדים אוהבים לכתוב. כתיבה היא יצירה המולידה תובנות, המספקת ביטוי לתחושות ולמחשבות כמוסות, מאפשרת לדמיון להמריא ומפתחת את יכולת החשיבה שלהם. אני אוהבת לראות ילדים כותבים וצופה בהם בחיוך זו השנה השלישית כותבים בבלוגים. הכתיבה בבלוגים איננה תולדה של הוראה, היא חלק מתהליך של חקר וגילוי, של ניסוי וטעייה של פיתוח תובנות ושיח תוך לכידה של רגעים קסומים שאני יכולה רק להתבונן בהם מהצד, בחיוך רחב.
השנה, הרחבתי את היריעה והצגתי בפני מורות נוספות את הבלוגים. חלקן החליטו להשתמש בבלוגים לתקופה קצרה ולמטרות למידה שונות וממוקדות ואילו חלקן החליטו לאמץ את דגם הכתיבה החופשית, את ההוראה המאפשרת כתיבה. זה לא היה קשה כלל לפרוץ את הסכר אצל אותם ילדים...מול עיניי המשתאות נרקמים סיפורים נוספים של ילדים נלהבים לכתיבה, ילדים המגלים את החדווה שבשזירת מילים זו בזו על מנת ליצור סיפור שכולו שלהם, ילדים המשמיעים את קולם ברבים לראשונה, הלומדים כיצד להגיב לחבריהם כדי לעודד אותם ולחגיגה מצטרפים גם הורים השמחים לקחת חלק בעולם הדמיון של ילדיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה