העדות לכאורה למיומנות שלנו כאנשי אינטרנט מתבטאת בדור שלנו (דור המהגרים? דור החלוצים?) ביכולת לבנות אתרי אינטרנט. אם תוך שימוש בשפת HTML, הוספת פעלולים תוך שימוש בקודים של של ג'אווה סקריפט (ואינני מתייחסת לרמות הגבוהות של בניית אתרים מקצועיים ממש) ואם תוך שימוש בתבניות מוכנות להכנת אתרים אשר בהם כל שנדרש מאיתנו הוא להעלות את המידע, לעצב אותו בקלילות ולפרסם.
מסתבר, שבעיני דור הפייסבוק, מיומנויות אלה אינן חלק מהעולם שבו הם חיים ואין להן חשיבות כפי שיש להן בעינינו.
מאמרון של Jeff Uttecht דן בשיח מעניין שנוצר בנושא זה בבלוג של Robert Scoble. הוא מצטט מספר דעות והערות שעלו בשיח "לחיות בהווה- פירושו שיש לך דף בפייסבוק, שיש לך חשבון טוויטר, כלומר- שיהיו מקומות שאחרים יכולים לתקשר איתך, למצוא אותך...הווב הסטאטי נמוג לו לאיטו..."
ובהתייחסות לדואר אלקטרוני, כיצד השימוש בו משתנה? הדור שלנו (כהכללה) משתמש בדואר האלקטרוני כאמצעי תקשורת "מה כתובת המייל שלך?" אנו שואלים... הדור הצעיר אומר "חפשו אותי בפייסבוק". הם משתמשים בדואר האלקטרוני כדי להירשם לאתרים. בנוסף, האם הם מתלוננים על ספאם כפי שאנו מתלוננים? לא נראה שזה מטריד אותם כלל.
יש כל כך הרבה נושאים נוספים שאפשר לדון בהם ולבדוק את ההבדלים בין הדורות- אם נושא של זהויות, בעלות, עקבות שנותרים באינטרנט ועוד. השאלה הגדולה שנשאלת היא - האם בהמצאות הדלילה וחסרת המשמעות שלנו, המבוגרים בעולם הזה, השונה כל כך ועם כך דומה (כי בסופו של דבר- הכל מתחיל ונגמר בצמאון הגדול לתקשורת עם אנשים) אנו מכינים אותם ומחנכים אותם למשמעויות הטמונות בתקשורת זו?
החדשנות של מורים ומחנכים, אם בבתי ספר יסודיים ואם באקדמיה תוך בדיקת השימוש בטוויטר, ברשתות חברתיות למיניהן, בבלוגים ובטכנולוגיות אחרות בהוראה, הוא הנסיון שלנו כמבוגרים להבין את העולם הזה ולצמצם ולוא במעט את הניכור בין שני העולמות.
8 תגובות:
אריאלה,
אני תוהה אם בשם הצורך להכין אותם, אנחנו ננהל כל הזמן מרדף אחרי כלים (וזה בסך הכל כלים) שנדמה לנו שהם כובשים אותם ראשונים.
האם בשם הצורך להכין אותם נכניס כל כלי לבית הספר ?
לפעמים להכין מישהו להכל זה בעצם לא להכין אותו לכלום.
שבת שלום
איריס
איריס,
אני לא רואה ברשתות חברתיות ובבלוגים כלים סתם. אני רואה בהם פלטפורמות המשמשות לשינוי תרבותי וחברתי שאם נשכיל להבין את השימוש בו על ידי הצעירים, אולי נוכל גם לחנך באמצעותו.
אריאלה
אריאלה,
גם אני לא רואה בבלוג "כלי סתם". אני חושבת שזה די שקוף. המכלול רשת חברתית, טוויטר, פייסבוק שבו עשוייה להתקיים תחרות סמויה על מספר חברים/עוקבים בעייתי מאוד לטעמי מבחינה חינוכית בטח בבית הספר היסודי. אני בהחלט מזהה בכלים האלה מרכיבים של מה שירדן לוינסקי כינה "תרבות נרקסיסטית".
גם כאשר ילדים עשו שימוש במסנג'ר לא היה לי חשוב לשרוץ שם בפנים. ואני לא בטוחה שהם צריכים (או רוצים)לפגוש את המורה בכל הכלים/האינטראקציות החברתיות שלהם. וזה לא מוריד במילימטר את הזמינות שלי עבורם.
איריס
אינני חושבת שהמהות של תרבות זו מבוסס על תחרות סמויה על מס' חברים/ עוקבים. אבל אם זה רעין השינוי, גם עם כך עלינו להתמודד כמבוגרים/ מחנכים.
אני לא רואה את הצורך "לשרוץ" במקומות שבהם בני הנוער נמצאים כפי שאינני מתכוונת ללכת למועדונים כדי ללמד אותם כיצד ללמוד על ידי ריקוד דיסקו (או מה שלא יהיה שהם רוקדים שם בימים אלה). למרות זאת, את מזכירה את האלמנטים השליליים של "תרבות נרקסיסטית", התעלמות מההם לא תביא להיעלמותם. האם התפקיד שלי הוא לעצום את עיניי ולומר שאם אני לא רואה אותם הם לא קיימים לגביי כאדם העוסק בתחום החינוך? (אם של ילדיי ואם של ילדים אחרים). האם העובדה שרוב המורים לא מוכנים לתקשר עם תלמידים במסנג'ר או בדרך אחרת שבה התלמידים מתקשרים אחה"צ, תביא לירידה חדה בכמות הקללות, ההחרמות והבריונות הנפוצה שם? אני בהחלט רואה צורך עז להכיר את השפה התרבותית שלהם, להבין אותה ואולי לעשות נסיון לתעל אותה לכיוון למידה בפלטפורמות המיועדות לכך תוך נסיון לחינוך להתנהלות אדיבה ואתית במקומות אלה. אם זה שימוש בבלוגים לצורך רפלקציה על למידתם ושיחה על תרבות תגובות ברשת, אם זה שימוש בטוויטר על מנת לבנות רשת ללמידה אישית וסיכום קצר של למידה באמצעות שורה או שתיים ואם זו התנהלות יומיומית באמצעות רשת חברתית שמשמשת לבניית קהילה חברתית ולומדת, פורמלית וא- פורמלית. אני רוצה להדגיש במפורש שאינני מתכוונת שיש להתפרץ לבלוגים של התלמידים או להירשם כחברים לפייסבוק שלהם (ממש לא!!), אלא להשתמש בכלים ייעודיים, סגורים המתאימים ללמידה והמהווים חלק מתרבות בית ספרית או יישובית או אחרת. אינני רואה צורך לשכנע אף מורה לעשות כך, אם הוא מעדיף לתקשר עם תלמידיו בדואר אלקטרוני או להודיע להם הודעות דרך אתר בית ספר- שיבושם לו. אם הוא מעדיף לא להשקיע את זמנו הפרטי בתקשורת לימודית כלשהי עם תלמידיו או עם הורי תלמידיו, אינני יכולה לשכנע אותו בשום שכנוע הגיוני לעשות כך (כלומר כל שכנוע שיהיה שקול כנגד הזמן הרב שנדרש לכך). למרות זאת, באופן אישי אני סבורה שאם אינני מבינה את השפה התרבותית- חברתית של הילדים/ נוער ויכולה לתקשר איתם דרכה, אני יכולה להמשיך לדבר איתם באותה דרך שכבר אינה רלוונטית לגביהם עד שיצטרד גרוני- ובית הספר ימשיך להיות ללמידה מה שהיה עבורי כתלמידה- מקום שצריך להיות בו 12 שנה.
מהתגובה הקודמת נשמט שמי. מכיוון שכנראה יש "באג" בניהול תגובות לאחר פרסומן כאן לא הצלחתי להוסיפו לאחר פרסום התגובה. אריאלה
אריאלה,
אני בהחלט בעד להבין את השפה התרבותית-חברתית של תלמידים. אני לא חושבת שכדי להבין אותה אני חייבת לאמץ אותה. אם אני חושבת שתכניות ריאליטי הן דבר רע אז הצפייה שלי בהן תהיה מאוד מוגבלת ומינימלית.
אולי מספר חברים/עוקבים אינה המהות כפי שאת רואה אותה אבל בגיל בית הספר היסודי הענין של "מקובלות" הוא ענין מאוד דומיננטי והמורות בהחלט מתמודדות איתו. לסכם את הלמידה בשורה - שתיים ? אני מעדיפה את כלי הבלוג לשם סיכום למידה.
הכיתה במהותה היא קהילה חברתית. מי שרוצה לחתוך אותה לרשתות שיבושם לו.
בית הספר צריך לטעמי לא רק להיגרר אחרי תרבות ההווה אלא גם להכתיב תרבות. ואת זה הוא ממעט לעשות לטעמי.
איריס
לכל דור הדרך משלו להתייחס לאינטרנט. במידה מסויימת הראייה הזאת מושפעת על ידי הכלים השונים הרווחים כאשר הדור נחשף לראשונה לרשת. לכן, עבורי האתר הסטטי כנראה תמיד יהווה הדוגמה הקלאסית של האינטרנט.
אבל סביב להניח שההתייחסות של כל דור נובעת גם מסדרי העדיפויות של הדור עצמו. מה לעשות - בני נוער עסוקים בתקשורת, והגיוני שהם יימשכו לכלים שמאפשרים תקשורת. וכמובן, התקשורת איננה אחד המאפיינים החזקים של האתר הסטטי. בכלל לא מפתיע שבני נוער נמשכים לפייסבוק יותר מאשר לאתרים סטטיים.
יתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שהצורך ברפלקציה הוא צורך שמתפתח עם הגיל. אם כך המצב, יש סיבה לקוות שעבור אותם בני נוער שהיום פייסבוק הוא כל מה שנחוץ להם ברשת עוד יגלו שהם רוצים לפתוח בלוג. ואולי, כאשר התשוקה למידע תגבר אצלם הם ירצו לערוך ערכים בוויקיפדיה.
פנים רבות לאינטרנט, ויתכן שהטוב ביותר שאנחנו, כאנשי חינוך, יכולים לעשות הוא לשמור את כל האופציות פתוחות, להצביע על האפשרויות, לתת דוגמה, ולקוות לטוב.
הי אריאלה
מעניין שהדיון בסוגיה זו ברשומה שלך הוא בדיוק סוג המחשבות המעסיקות אותי בימים אלו.
שוחחנו על כך מעט בטלפון...
הפלטפורמה כמטרה או הלמידה כמטרה? זו השאלה...ובה אני מנסה לעסוק ברשומה אותה אני עורכת אצלי בבלוג.
אבל, לעניין ההבנה של עולם הילדים, הנוער וסוג התקשורת שאותו הם מקיימים. לדעתי, יש חשיבות רבה מאוד שאנו כהורים וכמורים, נכיר את האופנים השונים, נדע במה הם עוסקים וכיצד ובאיזה אופן הם מאפשרים את התקשורת.
אני שייכת ל"דור המהגרים", בילדותי-אמצעי התקשורת העיקרי היה רדיו... הטלפון נכנס לבתים בודדים ורק התחילו שידורי ערוץ 1 - חדשות ומשדרים בטלויזיה החנוכית. אז התקשורת עם "רחוקים" היתה טלפונית ובאמצעות מכתבים - צבי ישראל הזכור לטוב.
בכתה למדנו על כתיבת מכתבים (גם היום מלמדים לא?)סוגי מכתבים ותרגלנו זאת.
כך גם נחשפנו בצורה מבוקרת לעיתונות ולכל צורה אחרת של תקשורת ולמדנו לזהות את האלמנטים השונים בה ומטרותיהם.
הידע והשימוש שירתו אותנו בהמשך חיינו ואפשרו לנו להיות "דור המהגרים" של המחשוב והתקשוב...
אז למה לא לעשות זאת גם היום?
לדעתי, בהחלט כן.
לתלמידי אני נותנת את כתובת המייל שלי (גם להוריהם) והם מוזמנים לכתוב אלי בכל עת ובכל נושא. לשלוח אלי את עבודותיהם ולהתייעץ - הם בהחלט עושים זאת, בעיניינים לימודיים ובעיניינים אישיים. סוג השאלות מראה לי שיש מקום לאפשר תקשורת כזו.
לגבי שיתוף ברשת חברתית - לא הייתי משתפת את הילדים ברשת החברתית שלי, אבל בהחלט הייתי משוחחת איתם על אופי הרשת ועל האופציות הטמונות בה - לטוב ולרע.
אהבתי את מילות הסיכום של גיי ולכן אשתמש בהן בעצמי "פנים רבות לאינטרנט, ויתכן שהטוב ביותר שאנחנו, כאנשי חינוך, יכולים לעשות הוא לשמור את כל האופציות פתוחות, להצביע על האפשרויות, לתת דוגמה, ולקוות לטוב".
ואני מוסיפה עליהן עוד - סגירת העיניים או התעלמות, אינה מאמתת את האמירה "לא רואה-לא קיים"...
יונה
הוסף רשומת תגובה