יום ראשון, 29 ביוני 2008

נוף הלמידה האישי PLE

פה ושם אני נתקלת בשיח המתקיים בנושא ה- (personal learning enviroment (PLE בעולם האדובלוגרים. השימוש במונח הזה, מצביע על הכלים הטכנולוגיים שמרכיבים את עולם הלמידה- עבודה שלך. או במילים אחרות, היישומים המרכיבים את המרחב המקוון האישי שלך. Scott Leslie מקשר לוויקי שבו נאספו מספר מפות חשיבה מעניינות שמהן ניתן להבין נתונים מעניינים. הוא מחלק את מפות החשיבה שהוא אוסף ל3 קבוצות עיקריות המכילות את הדרך שבה אנשים מגדירים את סביבת (עולם?) הלמידה האישית שלהם: (1) מכוון אנשים (2) מכוון שימוש/ פעולה (3) מכוון כלים. הוא מוסיף גם קבוצה רביעית "היברידית" או "מופשטת" כלשונו, המכילה תערובת של הקודדמים ועוד.
מרתק לבחון את מפות החשיבה השונות זו מזו אשר כל אחת מהן מתארת את נוף הלמידה של האדם ששרטט את המפה, המיקוד במונח PLE הוא האדם עצמו (בניגוד לשרטוט של מפות המתארות רשת חברתית שבה יש סבך של אנשים) ובדרך הלמידה הייחודית שלו הכוללת את רשת האינטרנט ואובייקטים ממשיים קרובים או רחוקים. במאמרון נוסף כותב Scott Leslie, הרהור אודות הוויקי שבו הוא ממשיך ללא הרף לאסוף את המפות "סביבת למידה אישית איננה אך ורק סדרת שרטוטים, הפעולה עצמה של יצירת שרטוט/ ציור כזה, המשגה מעין זו, איננה אך ורק עבור הטכנולוג החינוכי, אלא עבור כל לומד, גם אם לא יגדיר אותה כPLE. לדעת כיצד אתה לומד, וכיצד אתה תופס את המבנים והיחסים שתומכים בלמידה שלך, הוא צעד חשוב לקראת הפיכתך ללומד "מומחה".
למען האמת, עצם החשיפה למפות החשיבה של אחרים ואפילו ההרהור אודות מרכיבי סביבת הלמידה האישית, כבר הופכת את התרגיל הזה לבעל משמעות. אולי שווה לנסות תרגיל דומה גם אצלנו, יש מתנדבים?
לוויקי שפתחתי (נדרש רישום).

יום שבת, 21 ביוני 2008

פדגוגיה או גימיק?

Alan Groveman מביע במאמר ב Inside Higher Ed את עמדתו לגבי שימוש בקליקרים (Clickers) בחינוך הגבוה. נושא שאינני בקיאה בו ולא התנסיתי בו כמורה. למרות זאת מצאתי עניין וקווים מקבילים בין השימוש בטכנולוגיה הזו ובין שימוש בטכנולוגיות אחרות בחינוך. הוא כותב: "השאלה שעומדת בפני המשתמשים בקליקרים איננה כיצד להשתמש בקליקרים, אלא מדוע להשתמש בהם מלכתחילה? מה יכולים הקליקרים להשיג שלא יקרה ללא שימוש בהם? האם שימוש בקליקרים יכול להביא לאותן תגובות יצירתיות ומעמיקות, לתשובות ביקורתיות שאותן שואפים המרצים לקבל מכיתתם? האם אנו מטפחים סביבה חינוכית שבה הטכנולוגיה באה במקום הלמידה? אקדמיה הנשלטת על ידי edtechtainment- תערובת של חינוך, טכנולוגיה ובידור, פדגוגיה הנשלטת בידי גימיקים". למרות שקליקרים יכולים להעסיק את הסטודנטים ולעזור בתחרות על תשומת ליבם, הוא רואה בקליקרים פתרון קצר מועד לשאלת הטווח הארוך: כיצד אנו מטפחים סביבה של סקרנות אינטלקטואלית, מפחיתים את השפעת גודלן של הכיתות העצומות ומעוררים מוטיבציה בסטודנטים להעריך את התהליך החינוכי?
אף על פי שיש מרצים המשתמשים בקליקרים כדי לעודד את תלמידיהם להגיב מתוך מחשבה ובהתאמה יש כאלו שיכולים להעסיק אודיטוריום מלא גם ללא הטכנולוגיה. Groveman טוען כי צריך להשתמש בקליקרים כמוצא אחרון ושיש לבדוק את הערך הפדגוגי של הטכנולוגיה לפני כן.
בתגובות למאמר זה, אחד הסטודנטים, Will Brehm מספר על התנסות בכיתה שמנתה למעלה מ-40 סטודנטים אשר חולקה לקבוצות של כ-5. כל קבוצה התבקשה לקרוא מאמר(אחת לשבוע) לנתח אותו או לערוך עליו רפלקציה בבלוג ובנוסף, לכתוב תגובה לבלוג של עמיתים. חוויה זו הביאה אותו, לדבריו, להבנה מעמיקה ולהכנה אמיתית לשיעור.
אותו סטודנט טוען שבמקום להשקיע כספים במערכות טכנולוגיות יקרות, כדאי להשקיע בכיתות קטנות יותר ובמורים טובים יותר. בעיניו, הצלחת הבלוגים היו בזכות המורה שהפעיל אותם. הוא מסכם: "טכנולוגיה איננה התשובה, מורים טובים הם התשובה. מורים דגולים מוצאים דרכים מדהימות לשלב את הטכנולוגיה בכיתתם וכל אותם מורים המשתמשים בטכנולוגיה בצורה לא אפקטיבית, אינם אלא מחפשים דרכים לטשטש הוראה לקויה". Ira Socol כותבת בתגובתה שגם טכנולוגיות אחרות כמו דיון בפורום, גוגל דוקס, ועידות חוזי בסקייפ תומכות בדרכי הוראה שונות כפי שספרים ולוח וגיר עושים. שאלת השימוש בקליקרים איננה שאלה טכנולוגית, אלא, בין השאר, האם החוויה החינוכית מועצמת על ידי הגבלת תגובות הסטודנט למבחר מצומצם של תשובות?
Phil Hultin מסיק שהקליקרים יכולים להיות כלי נהדר לחלק מהשיעורים אך לא לכולם. אם אתה חושב שכלי יכול לסייע לך, השתמש בו ואם לא, זנח אותו.

למרות חוסר הנסיון האישי שלי בטכנולוגית הקליקרים, אני חשה צורך להשליך את הנאמר לגבי טכנולוגיות שונות העולות וצצות כפטריות לאחר הגשם ולעיתים עולות כסף רב. כפי שהדיון נסב אודות קליקרים, הוא היה יכול להיות אודות כלים טכנולוגיים אחרים המשמשים בהוראה בכל רמות החינוך.

יום ראשון, 8 ביוני 2008

מרשם למורה טוב?

מהבלוג של ויקי דייויס, הגעתי אל הוידאו הבא המתאר את משחק "הפרופסור המטורף" שהגה המורה שבסרטון והמתאר תהליך הוראה יוצא דופן שבו המורה מנהל משחק בן 4 שלבים שמטרתו לקרב את הקריאה ולהביא לאהבת הקריאה.

בצפייה בסרטון, היו שתי סוגיות שעלו במחשבתי: האחת נגעה למשחק עצמו והתייחסות אל קריאה כאל דבר מעורר התלהבות, מקום שבו אפשר להפעיל כישורים דרמטיים, הוראת עמיתים או אסטרטגיות אחרות שמיועדות להגביר את אהבת הקריאה.
הסוגיה השנייה היתה מידת השליטה האבסולוטית של המורה בכיתה למרות הכאוס לכאורה שנוצר שם (אפילו במידת הקולניות של המשחק). השליטה בכיתה העלתה בי זכרונות עמומים מהטירונות ותחושת אי נוחות.
בחיפוש קצר, מצאתי מספר לא מבוטל של סרטוני וידאו המתייחסים לשיטה מרשמית זו הנקראת "power teaching" ואפילו סרטון אחד שבו ילדה בת 11 מלמדת בשיטה הזו את כיתתה. בכל הסרטונים היה שקט מוחלט בכיתה והקשבה מוחלטת להנחיות.
התחושות שלי נעות מדחייה מוחלטת של השיטה ועד המחשבה המנקרת "אבל המורה מצליח ללמד ואפילו לנווט את הכיתה ללמידת עמיתים ואולי גם לאהבת הקריאה".
ראיתי שם חוש הומור של מורה, הפגנת מנהיגות, יכולת לנווט את הכיתה.. לא ראיתי אהבה, חום או רוך של המורה כלפי תלמידיו. אולי השיטה יעילה אך בעיני היא חסרה את המרכיב האנושי שהופך את המורה למורה.
דוקא בסרטון הישן - נושן הזה, אשר במבט ראשון מעורר חלחלה וזכרונות ילדות בלתי נעימים, מודגש בסופו של דבראותו צד אנושי וחם של המורה.