נימוסים והליכות: "כאן לא צועקים!"

"You should learn not to make personal remarks,' Alice said with some severity; `it's very rude.'"

מתוך מסיבת התה הפרועה- עליסה בארץ הפלאות/ לואיס קרול, איור/ ג'ון טניאל

Laila Weir כותבת על נימוסים והליכות אינטרנטיים (Netiquette ) במגזין Edutopia ורואה בכך הרבה יותר מאשר לדעת לסרב לקבל עוגיות דיגיטליות מזרים או להמנע מלרשום שמות בלתי בדויים.

לדעתה, יש לשלב בשיעורים הרגילים שיעורי נטיקה ולקרוא להם שיעורי נימוסים ואתיקה ברשת. היא חושבת (ואני מסכימה) שככל שהתלמידים גדלים ומשתלבים בחברה, הם צריכים לדעת כיצד לתקשר באופן נכון. גם אם נדמה לנו שהם נולדו עם האיי- פודים צומחים להם מהאזניים, הם לא ילמדו כיצד לתקשר באופן נכון בלי שננחה אותם, כפי שלא ידעו כיצד לכתוב קורות חיים או להחזיק מזלג (נושא כאוב...- אהבתי את ההשלכה).

אז מה היא נטיקה טובה? במאמר ניתנות דוגמאות לנטיקה גרועה הכוללות "צעקה" (שימוש בגופנים בעלי גודל גדול מהרגיל) או שימוש בשפת IM (שפת המסרים המיידיים) בכתיבה רשמית; ואני מוסיפה גם, העברה של ברכות "אישיות" לשנה החדשה שהמילה FW מופיעה בראשן מספר פעמים, או מכתב ללא נושא, המכיל את רשימת הנמענים הקודמים של המכתב, או שנראה כפתק שהושלך על שולחנך. לנושא זה מתקשרים נושאים נוספים הכוללים בריונות רשת מחוץ לשעות הלימודים, חינוך מול חסימה ועוד.

כאשר אני קוראת את הכללים שנוסחו על ידי בתי ספר (מצ"ב מסמך שנוסח על ידי Modesto city schools ) והרואים בשליחת דואר אלקטרוני, כסוגה שצריך ללמדה כפי שמלמדים כתיבת מכתב הנשלח בדואר צב, מתחזקת בי התחושה, שיש להקדיש זמן ללימוד המיומנויות האלה בכיתה וכל המקדים הרי זה משובח.

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי...?

אולי פיספסתי משהו?
Christensen ו- Horn סוקרים את ספרם: Disrupting Class ב-Edutopia ומתארים את "כיתת העתיד":
התלמיד יושב עם מחשב נייד, ובונה משפטים בסינית מול תוכנה המספקת לו משוב המותאם להצלחה או כישלון במשימה (מה חדש?) וכך זה נשמע:

"This vision for the classroom of the future is not new. It's one that people have talked and dreamed about for years in a variety of forms: Students partake in interactive learning with computers and other technology devices; teachers roam around as mentors and individual learning coaches; learning is tailored to each student's differences; students are engaged and motivated."

התלמידים עוסקים בלמידה אינטראקטיבית מול המחשבים, אזניות חוסמות רעש על אזניהם והמורים מרחפים/ מסיירים בחדר הלימוד כתומכים ומדריכים אישיים, הלמידה מותאמת לשונות בין התלמידים המונעים ללמידה פעילה.
הם כותבים כי התשובה לשינוי פני החינוך איננה השקעה של עוד כסף בציוד (ארה"ב השקיעה 60 ביליון דולר בשני העשורים האחרונים בציוד בתיה"ס ובמיחשובם), אלא מושג שאותו הם מכנים: disruptive innovation שעל פיו:

"“by using it to compete against the existing paradigm and serve existing customers, but to target those who are not being served. It is those students who are not being served by today’s structure who will most benefit from the new concepts.”

כלומר, לפנות לאותם מקומות שבהם הטכנולוגיה אינה מנוצלת בשל המבנה הקיים היום, לשאוף לפרדיגמה אחרת הכוללת גם הוצאת המחשב מיד המורה.
לכאורה, מסר חשוב שבו התלמיד סוף סוף במרכז והשונות בין התלמידים מוכרת. בשאיפה לחזור לחינוך הפרה-תעשייתי של one-room schoolhouses שבה למדו תלמידים מגילאים שונים בחדר כיתה אחד בארה"ב של המאה ה-19.
אבל, אליה וקוץ בה.
אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה- להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז -התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?
אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג'ורג' אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.

ממודפס לדיגיטלי

אנו רואים לעיתים קרובות בתי ספר המפרסמים את עלוני המידע שלהם ואת עיתוני בית ספר גם באינטרנט.

באופן אישי, לא אטרח להכנס לאתר בית ספר, לקרוא את חדשות בית ספר אשר לרוב הינן העתק html מדויק של העלון המודפס (לומען האמת, גם את המהדורה המודפסת שאותה ערכה בקפידה המורה הממונה, אינני קוראת במלוא תשומת הלב..) ייתכן שמטרת העלון הדיגיטלי המועלה לרשת בנוסף לעלון המודפס, היא להגיע לקהל קוראים רחב יותר (אינני בטוחה שיוספה מקרית-גת ממש מעוניינת לקרוא את חדשות בית ספר הנמצא בחיפה, אבל ניחא).

Jeff Utecht מוטרד מהמעבר ממודפס לדיגיטלי בעלונים ודפי מידע של בתי ספר ונותן כמה טיפים שאולי ישפרו את המעבר הזה לפרסום אפקטיבי יותר. בעיניו, כתיבת בלוג היא אמצעי נהדר - קל לשימוש, קל לעדכון ואסתטי (ואני מוסיפה גם - תקשורתי). הוא מספק כמה טיפים למעבר אפקטיבי למדיה דיגיטלית:

1. קצר יותר הוא טוב יותר- לא לכתוב על יותר מדי נושאים באותו מאמרון.

2. לפרסם לעיתים תכופות יותר.

3. תמונות, תמונות, תמונות... אין דבר שההורים אוהבים יותר מאשר לראות את הקטנטנים שוקדים על לימודיהם בכיתה (תמונות באישור הורים כמובן).

4. לא לשכוח את הנימה האישית...

5. מעקב אחרי הסטטיסטיקה (כניסות, תגובות וכו') נותן תמונה כללית לכמות קהל היעד שאליה המורה כותב.

ואני מוסיפה-

6. תקשורת- לבדוק תגובות, לענות עליהן ולשמור על רמת פעילות תקשורתית גבוהה.

Geff Utecht מסיים במשפט הבא:

"Learning to communicate with parents in a digital world is more then coping and pasting your newsletter into a web page. It means learning a new writing skill…the same skills we need to be teaching our students. "

בפרסום עלון בית ספרי לאינטרנט, יש לדעתי יותר מאשר מיומנות כתיבה חדשה עבור המורה, תריכה להיות בה תפיסה שונה לחלוטין של העולם הדיגיטלי שאינה דומה לעולם המודפס.

פדגוגיות וטכנולוגיות

במאמרון זה ובבאים אחריו, אני מנסה להביא בתמצות חלק מדבריה של Gráinne Conole מהאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, המנתחת את הקשר בין טכנולוגיות הweb 2.0 ובין תיאוריות למידה ופרקטיקות פדגוגיות.
מצאתי את עצמי קוראת ומהנהנת בהסכמה עם דבריה שקריאתם מהווה חלק מהנסיון להגיע לתובנה מובנית יותר של מקצת הקשיים והתסכולים שבהם אני נתקלת בבואי לקדם שימוש בטכנולוגיות עדכניות שיהוו מנוף פדגוגי ולא רק התאמה של משהו חדש לדרכים ישנות.
יש מתאם ברור בין הטכנולוגיה הזו לבין גישות פדגוגיות קונסטרוקטיביטיות, חברתיות ואחרות. הבנת המתאם והפוטנציאל הקיים בטכנולוגיה יכולה להביא אולי לשימוש מושכל יותר המתאים למטרות החינוכיות שאותן אנו רוצים לקדם.

הנקודה הראשונה שאותה מעלה Conole נוגעות לסתירה שבין המושגים הרווחים בחינוך: הראשונה היא צורך לערוך רפלקציה, בניה שיתופית של ידע או פיתוח הבנה אישית ובין המהירות והמיידיות, הנגישות למידע עצום בלחיצת עכבר, יחד עם הערוצים הרבים של תקשורת ורשתות חברתיות. היא משווה זאת לאוכל מהיר (fast food) מול גישת האוכל האיטי (והבריא יותר).
נקודה נוספת שאותה היא מעלה, היא web 2.0 כטכנולוגיה של "חכמת ההמונים" (וויקיפדיה, mash-ups ועוד). היא חשה שבחינוך, למרות שיש שיפור בעידוד הלמידה השיתופית בקבוצות, אין עדיין מספיק אסטרטגיות המכירות בתרומתו של היחיד בלמידה זו.
נקודה שלישית היא הצורך בשינוי של דרכי הערכה: "אם המידע כל כך נגיש, בודאי שתהליכי הערכה המתבססים קודם כל על איחזור מידע כבר אינן מתאימים". בעולם הweb 2.0 שבו העתקה והדבקה, שילוב מקורות מידע ועריכת עבודתם של אחרים נפוצה. בחינוך, פעולות אלה נחשבות לפלגיאריזם.
הנקודה הרביעית נוגעת לבלוגוספרה ולדרך שבה רעיונות מתפתחים, מועברים ומשתנים מבלוג לבלוג תוך שמירה על ציטוט המקור- והקושי למצוא את המקור האמיתי של הרעיון המובע. למרות זאת, היא רואה בבלוג האישי, מרחב להבעת רעיונות, חלק ממרחב של קהילה חושבת ויומן רפלקטיבי המהווה מאגר של רעיונות ומקורות.
הנקודה החמישית היא מושג "חכמת ההמונים" שעל פיו, ישנן דרכים חדשות להבנות ביחד רעיונות והתומך תוכן הבנוי על ידי המשתמש. דבר זה מנוגד בעיניה לחינוך המפוצל לתחומי דעת שבו גוף הידע סטאטי ובלתי משתנה והמורה הוא המומחה היחיד. web 2.0 מטבעו נוגע לתחומי דעת מורכבים ומשתנים והיחיד שבבסיסו אינו מומחה אלא חלק מרשת חברתית של אחרים.
היא מצביעה על בעיה נוספת, משמעותית בעיני, הנוגעת לכך שגם כאשר הפדגוגיה ממוקדת לומד, המערכת החינוכית איננה כזו. התהליכים האדמיניסטרטיביים ודרכי ההערכה כבולים למבנים היררכיים ומבוזרים.
בעיקרון, השאלה המרכזית אותה מעלה Conole היא - האם איפשור של טכנולוגיות ה- web 2.0 לשימוש במערכת החינוך יביא את השינוי, או שנדרש דבר מה נוסף? האם השינוים בפרקטיקה החברתית שמתרחשים תוך אימוץ טכנולוגיות אלה בחברה נראים אחרת כאשר הם מחלחלים לתוך החינוך?
הפער בין הפרקטיקה החינוכית האובייקטיבית והאינדבידואליסטית ובין הפילוסופיה של הטכנולוגיה של web 2.0, החברתיות והסובייקטיביות נראה כבלתי ניתן לגישור. האמנם?

חופשה או עבודה? לעבוד בחברת גוגל

בכתבה שפורסמה לאחרונה ב CBS NEWS כותב John Blackstone על יתרונות העבודה בGoogle. הוא מלווה עובדים בחברה הנוסעים למקום העבודה באוטובוס יוקרתי ונוח הכולל עמדות עבודה אלחוטיות, אוכלים ארוחות איכותיות ובריאות (בחינם) באחד מ 19 בתי קפה הנמצאים במתחם החברה, מתעמלים בחדר הכושר או שוחים בבריכה בשעות העבודה (כולל כביסת הבגדים בחומרים אקולוגיים) , מקבלים מסז'ים, מעונות יום לילדים בתנאים נוחים...בקיצור כל מה שצריך כדי להרגיש נוח וטוב. Jeffrey Pfeffer מבית ספר למינהל עסקים של סטנפורד אומר:
"Ironically, the hardest thing to copy at Google is not the free food or massages or parking, which anyone can do," says Pfeffer. "The hardest thing to copy and for corporate leaders to get in their heads is that if you hire intelligent people you actually let them use their intelligence." "If you give them freedom, they will amaze you," says Bock. "They'll surprise you with what they come up with." And sometimes, they will come up with great things over one of those delicious free meals."
ובתרגום חופשי- הדבר הקשה ביותר לחיקוי בעבודה בגוגל אינו דווקא תנאי העבודה, אלא ההבנה היא שאם אתה מעסיק אנשים אינטליגנטיים בעבודה ומעניק להם חופש להשתמש באינטליגנציה שלהם, הם יפתיעו אותך בדברים הנפלאים ביותר העולים על הדעת.
Tim Stahmer מהרהר על מאמר זה בבלוג שלו ומעלה שאלה מעניינת הנוגעת לנושא החינוך והלמידה בבתי ספר וחושב שחיקוי של דרך החשיבה של מנהלי Google לא היתה מזיקה גם בבתי ספר:
"That open, collaborative atmosphere at the core of Google’s corporate philosophy should be a fundamental part of teaching and learning in our schools."
בעיניו, האווירה הפתוחה והשיתופית הנמצאת בבסיס החשיבה הניהולית של Google צריכה להיות חלק בסיסי גם בהוראה ובלמידה בבתי הספר בארה"ב.
אין ספק, שמסז' למורה בתום שיעור לא יזיק... ואף שיפור בתנאי ההוראה והלמידה שלנו כמורים וכתלמידים לא יזיק ואף הכרחי לעבודה פורייה. אך בעיניי, תפיסת הלמידה והעבודה הלא פורמלית כמקפצה להישגים, היא זו המהפכנית בחשיבתה ונמצאת בסוד ההצלחה שלהם.

קישור לוידאו של המאמר ב CBS