אני מגיב, משמע אני משפיע...

ג'יי הורוויץ מתייחס במאמרונו "קוראים רבים ... אבל מעט תוכן?" הוא מביע דאגה מההתלהבות מעצם המצאות קהל יעד ללא התייחסות לאיכות הכתיבה.
האם אפשר להשתמש בקהל היעד כדי לשפר את איכות הכתיבה? השאלה הראשונה הנשאלת היא לאיזו קהל יעד מכוונת הכתיבה של הילדים מלכתחילה...
דין שרסקי, מסווג את קהלי היעד של התלמידים הכותבים לשלושה סוגים:
1. הקהל כמתבונן: כל אותם קוראים הצופים בסרטונים ביוטוב, קוראים את הבלוג/ אתר. את נוכחותם של אלה מרגישים בסטטיסטיקת המבקרים בבלוג. יש לכך חשיבות השווה לזו של אוהדים במשחק כדורסל. משמעותם היא בכך שיש חשיבות למה שאתה אומר. אין דבר זה מצביע על איכות או ערך הנאמר- אולי רק על הכרה מסויימת.
2. הקהל כמורים: הקהל משתתף ולא רק צופה תוך מתן תגובות בבלוג, מכתבי דואר אלקטרוני או תגובות וידאו. נוכל לראות דוגמא לכך בשיתוף פעולה לימודי בין שתי כיתות במרחב הוירטואלי. כאשר הערכת העמיתים במרחב זה מושכלת ונובעת מתוך מחשבה, יש בכך רווח לכל הצדדים. אפילו במצב שבו אותו קהל הוא קהל אקראי, שמעיר במקום לצפות- ניתן למצוא בתגובות שימוש וזוויות ראייה שלא ניתן לקבל ממורים ומחברי הכיתה הקרובים.
3. הקהל כשותף ללמידה: התלמידים הכותבים רואים את עצמם כמורים ומגוייסים לכוחו של הקהל. יש פה הדדיות אמיתית בין לומדים מעוניינים. הרעיון שעבודתך או רעיונותיך נחשבים או חשובים בתהליך הלמידה של לומדים אחרים.
שרסקי מסכם את דבריו: "הסיבה שבגללה אנו אוהבים את האינטרנט היא היכולת להפוך את הלמידה לאישית, להתאים ולקשר אותה לעולם. לומר שבחדר הכיתה יש כל כל הנדרש ללמידה ולצמיחה תהיה אמירה כוזבת. הגבלת הלמידה לתוככי קירות הכיתה היא התעלמות מהאפשרויות העצומות הגלומות מחוצה לה.... התלמידים שלנו ראויים לקהל שאינו רק צופה במה שהם עושים, אלא לקהל שמשתתף בלמידה שלהם".

ככל שההתנסות שלי בהטמעת כתיבה באמצעות בלוגים בבתי ספר מתרחבת, אני נוכחת בחשיבות הלמידה של דרכי הערכה נבונות של המורה ושל העמיתים לכתיבה פומבית. לרוב, הקהל שבו נתקלים התלמידים הכותבים הוא הקהל שאותו הם מכירים, עמיתיהם לכיתה, תלמידים בביה"ס או מורים. זהו אותו קהל שאליו מתייחס שרסקי כ"מורים". זהו גם קהל שניתן ללמד כיצד מגיבים באופן מחושב וכיצד מעריכים עמיתים/ תלמידים. לרוב, אין קהל הקוראים/ קהל היעד של התלמידים, חורג באופן מהותי מכותלי ביה"ס אלא אם התכוונו לכך מלכתחילה. והערכת עמיתים איננה דבר של מה בכך. זוהי טכניקה שיש ללמד אותה בכיתה על מנת להביא לקריאה נבונה ומושכלת של הכתוב, מחשבה מעמיקה של כותב התגובה על תגובתו תוך בחירת הניסוח הנכון וחשיבה על מטרת התגובה.
לפני מספר שנים נתקלתי במאמרון של ויקי דייויס שכיוון למשפטי תגובה בבלוגים שעשויים לעודד כתיבה או מחשבה על הכתיבה. משפטים כמו: "כתיבתך גרמה לי לחשוב על.." או "לאחר קריאת הדברים שכתבת חשתי..." הם דוגמא למשפטים שתלמידים/ עמיתים או אפילו מורים יכולים לכתוב בתגובותיהם בבלוגים לימודיים של תלמידים. אין ספק שגם חלקו של הקהל בכתיבה וכתיבה מושכלת של תגובות בבלוג או במדיה חברתית המשמשת ללמידה הוא סוגיה שצריך ללמוד להתמודד איתה בהיבט זה ובהיבטים נוספים.

יש מי ששומע?

מאמרון שפרסם ג'יי הורוויץ בבלוג "למידה, אינטרנט ומה שביניהם", עסק בסוגייה שעליה אני חושבת לאחרונה לא מעט.
הוא מצטט בכתיבתו "ציוץ" (tweet)של כריס להמן: "כאשר קהל קוראים אינו מהווה חידוש, עצם הקהל אינו מהווה גורם מוטיבציה, אנו חייבים לעזור לילדים לומר משהו בעל משמעות" - עד כמה שידוע לי, עדיין מעטים הם המורים המאפשרים לתלמידיהם להשמיע את קולם מול קהל קוראים מחשש שייחשפו ליקויי השפה, רדידות הניסוח או הרעיונות האישיים..
דין שרסקי כותב על כך: "יש עדיין מעט מאד תלמידים שכותבים לקהל יעד. רעיון הכתיבה לקהל יעד הוא רעיון חולף, קהל יעד למטרת למידה הוא רעיון שאינו בר חלוף".
ג'יי מצטט את דבריו של קלרנס פישר הכותב כי העובדה שלהרבה מאד אנשים צעירים יש חשבון בפייסבוק או ביוטוב מפחיתה את ההתרגשות מכך שקהל רחב קורא את הדברים שאותם הם כותבים ואולי גם את ההקפדה על איכות הדברים. "כפי שהרבה אנשים מצאו, יש הבדל גדול בין מיומנויות טכנולוגיות לבין אילו הנדרשות כדי לחקור לעומק וללמוד נושא..."
אבל בכל זאת הוא עדיין נלהב מרעיון הקהל: "יש "לקדוח חורים" בקירות הכיתה על מנת לאפשר להרחיב את נקודות המבט בנושאים שונים...דעותיהם של אנשים בעולם עשויה להביא את חשיבתם של התלמידים למקומות חדשים ולכיוונים נוספים..." אני צריך ללמד את התלמידים כיצד לשלוח את המסר תוך שימוש בכלים העדכניים. כלומר, לכתוב טקסטים תוך שימוש בבלוגים, וידאו וקבצי קול. הכרחי שהתלמידים ילמדו להשתמש בכלים האלה ללמידה ולצורך עבודה בקבוצות עבודה גלובליות".
בשנה האחרונה, בעבודתי כמדריכה בבתי ספר, אני נוכחת בכל פעם מחדש בכוחו של הבלוג בכתיבה של ילדים (ההתנסות הראשונה והחשובה ביותר בכך היתה כמורה). אני מאמינה שעצם הפרסום משפיע על המוטיבציה לכתיבה מתוך כך שלראשונה יש קוראים לכתיבתם של הילדים (ועלי להדגיש כי מדובר בכתיבה הנגזרת מתוך תוכנית הלימודים). התלמיד, המורגל בכתיבה במחברתו (הנבדקת לעיתים תוך שימוש בעט סימון אדום של המורה) כותב לראשונה לקהל יעד. יש לו קול, הוא נחשב, כתיבתו יכולה לחולל משהו. אין ספק שדבר זה מעורר את המוטיבציה לכתיבה. חלקה של המורה בשיפור איכות הכתיבה הוא החלק המשמעותי. כל זאת, בלי לדרוס ברגל גסה את המוטיבציה לכתיבה ואת אפשרות הביטוי של הילד.