תרבות הזמינות והנראטיב המשותף

אני מוצאת את עצמי זזה באי נוחות בכיסא בזמן צפייה בהרצאה הקצרה של Renny Gleeson באתר TED על ההיבטים האנטי חברתיים של התרבות הסלולרית. זו תרבות הזמינות המביאה עימה ציפיה לזמינות מתמדת ואף מחוייבות לזמינות זו. האם וכיצד אנו מאפשרים לאנשים שאיתנו להיות זמינים בזמן שהם בציבור? הוא בוחן בהומור את הטקטיקות שאנשים נוקטים על מנת לבדוק את המכשיר הנייד שלהם מתחת לשולחן, או שליחת הודעות טקסט בדרכים משונות...הוא חי בתרבות של זמינות שבה אנשים חשים בחוסר נוחות לענות לטלפון או להודעות טקסט בהיותם בחברה והם מנסים להסתיר את הזמינות הזו בדרכים וירטואוזיות למדי.
בעולם שבו אני חיה, אין צורך במבוכה, אנשים עונים לטלפונים בכל עת ובכל שעה, בהיותם ברכבת, בהרצאה, קונצרט או בית קפה. אני מוצאת גיחוך במצבים שבהם יושבים אנשים קשובים בכנס או הרצאה ולפתע בוקעים צלילי שירה מתיקו של מישהו. עוברות מספר שניות ארוכות עד שאותו אדם מזהה שבו מדובר ואז מתחילה סאגה שבה הוא מחטט בתיקו בתזזית כדי למצוא את המכשיר הקטנטן היוצר רעש כה גדול, שולף אותו בתרועת ניצחון (ותוך כדי כך המוסיקה מתגברת, ללא עמעום האריג של התיק) ולוחץ על השתקה בהבעה נזופה מעט (או עונה תוך התכופפות קדימה ולחש רועם לתוך הפומית..). המרצה עומד ומחכה בסבלנות לסיום הסצינה וכל שכניו בכסאות הסובבים מביטים בו במבט צדקני ("אצלי זה אף פעם לא קורה...")
כמו כן, גליסון טוען שיש תאימות בין זמינות ובין מה שהזמינות הזו יוצרת. הצורך האנושי ליצור נראטיב משותף, הוא שיוצר את התרבות שלנו. אם אתה מדבר או שולח הודעה במכשיר הנייד שלך, אתה מסמן לאדם העומד מולך שהוא פחות מעניין מהמסרים שמגיעים דרך הדרך הטלפון הנייד, המציאות פחות מעניינת מהסיפור שנספר עליה אח"כ.
יש לציין כי חלק גדול מהנראטיבים הללו מתנקזים לפרופיל האישי בפייסבוק- המקום בו משתקפת התרבות הזו באופן מובהק ומוחצן. קץ הפרטיות? האח הגדול מביט בנו וצוחק.

הרהורים על הרהורים

Karl Fisch כותב רשומה קצרה ומכנה אותה "Pondering" (להרהר) בעקבות שורה שקרא במקום כלשהו בהקשר שונה לחלוטין מההקשרים הרגילים שבהם הוא עוסק: "You cannot lead strangers, you can only coerce or bribe them".
כלומר, אינך יכול להיות מנהיג לזרים שאינך מכיר, אתה יכול רק לאלץ אותם או לשחד אותם. הוא אינו טוען שהוא מסכים עם המשפט לחלוטין, אך המשפט העלה בו מחשבות בהקשרים הבאים:
שינוי/ רפורמה בית ספרית: מה מידת ההצלחה כאשר זו מיושמת ברמה ארצית? או לפעמים, אפילו ברמות מקומיות יותר? כלומר, גם אם יש צורך בשינוי מערכתי (והוא מאמין שצריך) ולא רק רפורמה שיש בה "כיסים של הצלחה", האם אפשר בכלל לקיים שינוי מערכתי בכל סדר גודל?
למידה מקוונת (online classess)- כיצד מובילים מערך מקוון או אפילו היברידי (פנים אל פנים ומקוון)? האם זה מציאותי שנתגבר על היותנו "זרים", ללא מגע פנים אל פנים לעיתים מזומנות? האם יש צורך להנהיג בכיתה (פיזית, היברידית או מקוונת)?
רשת למידה אישית (PLN):למרות שקארל פיש מאמין ברשתות אלה, הוא מהרהר לגבי היכולת שלהם במונחים של מנהיגות ושינוי בר-השפעה. למרות שרבים ברשתות הלמידה האישיות שלו אינם "זרים", הם גם אינן "מכרים" או "חברים". האם מישהו יכול להגיע מרחוק ו"להנהיג" בדרך משמעותית? הוא מהרהר לגבי האפקטיביות של מפגשים שהוא עורך עם "זרים" ומסיים: "אם אני לא חלק מהפיתרון, אזי אני חלק מהבעיה"

בקריאת הרשומה, עלו במחשבתי כל אותם ספרים שקראתי שאותם כתבו כמובן זרים גמורים אשר השפיעו על דרכי מחשבתי, סרטים שבהם צפיתי, אשר ליוו או מלווים אותי ואשה אחת זרה, שיעצה לי לפני שנים לבחור בדרך מקצועית מסויימת ולא באחרת ואשר שינתה את חיי לחלוטין.
הצצתי במילון כדי לבדוק שוב את פירוש המילה מנהיגות ומצאתי:
מנהיג-1. הולך בראש כדי להראות את הדרך לאחרים; 2. קובע שיש לנהוג באופן מסוים; 3.נוהג, מוליך מזרז ללכת; 4. קובע מנהג.
האם יש צורך להכיר מקרוב את האנשים שאותם אתה מנהיג? ואולי אתה יכול להיות מנהיג ולא להיות מודע לכך? התשובה ברורה ואינני יודעת מדוע עלו המחשבות הללו בראשו של קארל פיש, הרי נפוליאון בודאי לא הכיר את כול חייליו, האם השפעתו של אריסטו הייתה על מכריו בלבד?
למרות ספקותי, החלטתי לענות על תהיותיו אחת לאחת:
שינוי/ רפורמה בית ספרית: קטונתי מלשפוט את מידות ההצלחה של רפורמות חינוך לאומיות. תוכניות חינוכיות או תקשוביות בקנה מידה זה או אחר, אין ספק שלא מספיקים "כיסים של הצלחה" ולא ברור גם מה היא אותה הצלחה. האם ההצלחה היא זו של עלייה בהישגים? אילו הישגים אנו מודדים? האם מדובר בשיפור ערכי? האם ניתן כלל להגיע להסכמה מה היא הרפורמה הנדרשת בלי שיתוף של האנשים עצמם שבהם נוגעת הרפורמה? אני נוטה להסכים כאן עם הבלבול והתהיות שאותן מציג קארל פיש.
למידה מקוונת: חוויתי מספר חוויות נפלאות של למידה מקוונת שבה התפתחה מנהיגות משפיעה שהובילה קבוצה שלמה לחווית למידה אמיתית ואף להישגים קונבנציונלים מדידים. בקבוצות הללו, היינו זרים זה לזה בתחילת הדרך, אך לא בסופה. האם יש קשר לאקלים הים-תיכוני שבו כל אדם שירת בצבא עם אח של מישהו? אינני בטוחה.
במקרה האחד, שבו למדתי קורסים של האוניברסיטה הפתוחה לתואר השני מבלי להגיע ולו למפגש אחד, סחפה אותנו במנהיגותה אחת הסטודנטיות דאז, אינה בלאו, שאירגנה, דחפה, סייעה ותמכה - הכל ללא מפגש אחד פנים אל פנים איתה. במקרה אחר, למדתי בהשתלמות מקוונת שבה היו רק שני מפגשים פנים אל פנים. חולקנו לקבוצות למידה קטנות ללא תלות במקום פיזי. את הקבוצה שלי פגשתי פנים אל פנים רק במפגש הסיום בו הצגנו את תוצר עבודתנו. הקבוצה הונהגה על ידי שתי מנהיגות שהשאירו את רישומן והשפעתן על כולנו, ליזי כהן וגילה לוי.
רשת למידה אישית (PLN): ברשת הלמידה האישית שלי ישנם אנשים שהיו פעם זרים והיום הם חברים כמו סוזן צעירי, ג'יי הורוויץ או ראובן וורבר. לפי הגדרת המושג מנהיג, הם משמשים מנהיגים ומורי דרך, כל אחד בדרכו הוא. יש גם אנשים שאינני מכירה, זרים גמורים שאיני יודעת דבר על חייהם אך הדברים שהם כותבים לעיתים משפיעים על השקפת עולמי. את כולם אני מוצאת בתוך קורא הrss שלי והם אפילו אינם יודעם על קיומי. לא כל אחד מהם מנהיג, או הולך בראש ומראה את הדרך לאחרים, אך רבים מהם אכן כאלה. קארל פיש הוא אחד מאלה שאת דבריו אני קוראת, אך הפעם אינני מסכימה עם דבריו.