לעיתים אני מוצאת מאמר או רשומה שמעלים חיוך על שפתיי. היום, מקישור לקישור מצאתי את המאמר שכותרתו "Why Facebook Is for Old Fogies?" אשר נכתב על ידי Lev Grossman ופורסם בפברואר 2009.
אני מביאה כאן תקציר שלו עם תוספות שלי (בצבע אדום):
"פייסבוק בן 5. בפברואר 2004, סטודנט מהארווארד בשם Mark Zuckerberg, בשיתוף עם חברי כיתתו, שיגר את הרשת החברתית ש"אכלה" את העולם? האם הוא הבין אז, שהוא עד לשלבים ההתחלתיים של יצירתו? משום שמה שהתחיל בתלמידי קולג', מצא את הביטוי המלא ביותר והעשיר ביותר אצלנו, בני גיל הביניים (אני שונאת את המונח "גיל העמידה!).
ולהלן 10 סיבות מדוע פייסבוק מיועד לאיחתיארים. (למישהו יש תרגום יותר טוב לFogies?)
1. המהות של פייסבוק היא למצוא אנשים שאת עקבותיהם איבדת מזמן (האמת, אני לא ממש בטוחה שאני רוצה למצוא את עקבותיהם מחדש...קרוב לודאי שאם איבדתי את עקבותיהם הייתה לכך סיבה מוצדקת).
2. בודאי כבר שכחנו את המרירות שחשנו כלפי האנשים שלמדו איתנו בתיכון (דבר בשם עצמך...)
3. אנחנו כבר אף פעם לא משתכרים או עושים שטויות ומצטלמים בפוזות מביכות (אני מכירה כמה אנשים מבוגרים שדואגים להעלות תמונות כאלה לפייסבוק והם כבר לא בני 20...נראה לי...)
4. פייסבוק אינו רק רשת חברתית הוא (או היא?) רשת עסקית (למה ל"התרשת" עם אנשים שאינם יכולים להתרשם מכישורייך העסקיים? עלי להודות, יש בזה משהו...)
5. אנחנו פשוט עצלנים- אנחנו רוצים לקרוא את מה שאנשים אחרים כותבים, לצקצק בלשוננו ולשפוט אותם על כך (ממש לא מסכימה- אני ממש אוהבת לקרוא על העוגיות של צ. ולחשוב כמה קלוריות הן בודאי מכילות)
6. אנו מספיק מבוגרים כך שלא יזהו אותנו בתמונות. לשם כך יש את אלמנט התיוג בפייסבוק (מביך...אבל גם בזה יש משהו..)
7. יש לנו ילדים ויש מעט דברים שאנשים מבוגרים נהנים מהם יותר מאשר להציג לראווה את הילדים/ נכדים. פייסבוק מאד יעיל למטרה זו (נאלצת להסכים)
8. אנו מבוגרים מכדי לזכור כתובות מייל ארוכות של חברים לאחר שנים שבהן שתינו משקאות דיאט בפחיות אלומיניום. האמת, גם את שמותיהם איננו זוכרים (אני לא עד כדי כך זקנה! לא להגזים!)
9. אנחנו לא מבינים את טוויטר (לא נכון...לפחות לגביי...)
10. אנחנו לא "גזעיים" (בטח יש ביטוי יותר עדכני בלשון העם)- וגם לא 'כפת לנו. פייסבוק כוללת 150 מליון חברים והגילאים הממוצעים של משתמשי הרשת רק עולים. כרגע, יותר "גזעי" שאין לך פייסבוק. אנחנו הרסנו אותו בודאות...(איפה?!? אנחנו הבאנו את האיכות לתוך העסק...)
האמת, אני יכולה לחשוב על כמה סיבות נוספות שיפרטו למה פייסבוק מתאים דווקא למבוגרים, (כמו למשל הצטרפות לקבוצה שתומכת בכוסות קפה או לשלוח דחיפת מרפק (תרגום חופשי ושגוי ל poke) לחברים שאתה בקושי מכיר, לענות על שאלון "איזה מקצוע הכי מתאים לך"? (כי עכשיו זה הגיל לעשות שינוי..) אבל נראה לי שהדבר המתבקש הבא הוא לכתוב על "How Twitter Will Change the Way We Live" (כיצד טוויטר ישנה את הדרך בה אנו חיים).
יום ראשון, 7 ביוני 2009
יום שישי, 5 ביוני 2009
אני לא כמו אבא שלי- אין לי אתר אינטרנט
העדות לכאורה למיומנות שלנו כאנשי אינטרנט מתבטאת בדור שלנו (דור המהגרים? דור החלוצים?) ביכולת לבנות אתרי אינטרנט. אם תוך שימוש בשפת HTML, הוספת פעלולים תוך שימוש בקודים של של ג'אווה סקריפט (ואינני מתייחסת לרמות הגבוהות של בניית אתרים מקצועיים ממש) ואם תוך שימוש בתבניות מוכנות להכנת אתרים אשר בהם כל שנדרש מאיתנו הוא להעלות את המידע, לעצב אותו בקלילות ולפרסם.
מסתבר, שבעיני דור הפייסבוק, מיומנויות אלה אינן חלק מהעולם שבו הם חיים ואין להן חשיבות כפי שיש להן בעינינו.
מאמרון של Jeff Uttecht דן בשיח מעניין שנוצר בנושא זה בבלוג של Robert Scoble. הוא מצטט מספר דעות והערות שעלו בשיח "לחיות בהווה- פירושו שיש לך דף בפייסבוק, שיש לך חשבון טוויטר, כלומר- שיהיו מקומות שאחרים יכולים לתקשר איתך, למצוא אותך...הווב הסטאטי נמוג לו לאיטו..."
ובהתייחסות לדואר אלקטרוני, כיצד השימוש בו משתנה? הדור שלנו (כהכללה) משתמש בדואר האלקטרוני כאמצעי תקשורת "מה כתובת המייל שלך?" אנו שואלים... הדור הצעיר אומר "חפשו אותי בפייסבוק". הם משתמשים בדואר האלקטרוני כדי להירשם לאתרים. בנוסף, האם הם מתלוננים על ספאם כפי שאנו מתלוננים? לא נראה שזה מטריד אותם כלל.
יש כל כך הרבה נושאים נוספים שאפשר לדון בהם ולבדוק את ההבדלים בין הדורות- אם נושא של זהויות, בעלות, עקבות שנותרים באינטרנט ועוד. השאלה הגדולה שנשאלת היא - האם בהמצאות הדלילה וחסרת המשמעות שלנו, המבוגרים בעולם הזה, השונה כל כך ועם כך דומה (כי בסופו של דבר- הכל מתחיל ונגמר בצמאון הגדול לתקשורת עם אנשים) אנו מכינים אותם ומחנכים אותם למשמעויות הטמונות בתקשורת זו?
החדשנות של מורים ומחנכים, אם בבתי ספר יסודיים ואם באקדמיה תוך בדיקת השימוש בטוויטר, ברשתות חברתיות למיניהן, בבלוגים ובטכנולוגיות אחרות בהוראה, הוא הנסיון שלנו כמבוגרים להבין את העולם הזה ולצמצם ולוא במעט את הניכור בין שני העולמות.
מסתבר, שבעיני דור הפייסבוק, מיומנויות אלה אינן חלק מהעולם שבו הם חיים ואין להן חשיבות כפי שיש להן בעינינו.
מאמרון של Jeff Uttecht דן בשיח מעניין שנוצר בנושא זה בבלוג של Robert Scoble. הוא מצטט מספר דעות והערות שעלו בשיח "לחיות בהווה- פירושו שיש לך דף בפייסבוק, שיש לך חשבון טוויטר, כלומר- שיהיו מקומות שאחרים יכולים לתקשר איתך, למצוא אותך...הווב הסטאטי נמוג לו לאיטו..."
ובהתייחסות לדואר אלקטרוני, כיצד השימוש בו משתנה? הדור שלנו (כהכללה) משתמש בדואר האלקטרוני כאמצעי תקשורת "מה כתובת המייל שלך?" אנו שואלים... הדור הצעיר אומר "חפשו אותי בפייסבוק". הם משתמשים בדואר האלקטרוני כדי להירשם לאתרים. בנוסף, האם הם מתלוננים על ספאם כפי שאנו מתלוננים? לא נראה שזה מטריד אותם כלל.
יש כל כך הרבה נושאים נוספים שאפשר לדון בהם ולבדוק את ההבדלים בין הדורות- אם נושא של זהויות, בעלות, עקבות שנותרים באינטרנט ועוד. השאלה הגדולה שנשאלת היא - האם בהמצאות הדלילה וחסרת המשמעות שלנו, המבוגרים בעולם הזה, השונה כל כך ועם כך דומה (כי בסופו של דבר- הכל מתחיל ונגמר בצמאון הגדול לתקשורת עם אנשים) אנו מכינים אותם ומחנכים אותם למשמעויות הטמונות בתקשורת זו?
החדשנות של מורים ומחנכים, אם בבתי ספר יסודיים ואם באקדמיה תוך בדיקת השימוש בטוויטר, ברשתות חברתיות למיניהן, בבלוגים ובטכנולוגיות אחרות בהוראה, הוא הנסיון שלנו כמבוגרים להבין את העולם הזה ולצמצם ולוא במעט את הניכור בין שני העולמות.
יום שני, 1 ביוני 2009
משתתפים בחגיגה
הרשומה של Tricia Buck שאותה שלח לי ג'יי הורוויץ פתחה באהבתה לספרים ולשירה. בקריאת הכתוב, נזכרתי באהבתי הגדולה לקריאת ספרי ילדים. היא כותבת: "דרך המילים הקסומות שנכתבו על ידי הסופרים, אני צופה שוב בחיים כמקום של הבטחה, אפשרויות, הרפתקאות ויופי...ויכולה לחזור להביט בעולם בעיניים של ילד". לקחת חלק בעולם הילדים היא הסיבה שהיא כה אוהבת להיות מורה, וזוכה לחזות ברגעים של גילוי ורגעים של יצירה. היא כותבת על קריאה ועל כתיבה ואילו אני משחזרת את שיחתי אמש עם מורה למתמטיקה שניסתה שיטת הוראה שבה נתנה אתגר לקבוצת ילדים וצפתה בהם מהצד בעודם מנסים לפצח את האתגר.
היא תיארה את הרגע שבו לפתע הגיעה ההבנה, הרגע שבו התרחשה הלמידה היה רגע מרגש מאד עבורה, השלת עור המורה וצפייתה מהצד בתהליך החקירה של הילדים הביאה אותה לתובנה שלמידה אינה תולדה של הוראה דווקא, אלא של תהליך אחר לגמרי. היא אומרת: "בסך הכל ההתנסות הזו מעוררת השראה מבחינתי כמורה, לעצב פעילויות נוספות באופן שכזה של חקר וגילוי תוך כדי ניסוי וטעיה. התנסות תוך כדי משחק ושיח עמיתים שקולים בידע".
Buck מתארת את התחושה הזו של מורה כתחושתו של ילד בחנות ממתקים. אני מכירה את התחושה הזו היטב :-) כי אני מאמינה שילדים אוהבים לכתוב. כתיבה היא יצירה המולידה תובנות, המספקת ביטוי לתחושות ולמחשבות כמוסות, מאפשרת לדמיון להמריא ומפתחת את יכולת החשיבה שלהם. אני אוהבת לראות ילדים כותבים וצופה בהם בחיוך זו השנה השלישית כותבים בבלוגים. הכתיבה בבלוגים איננה תולדה של הוראה, היא חלק מתהליך של חקר וגילוי, של ניסוי וטעייה של פיתוח תובנות ושיח תוך לכידה של רגעים קסומים שאני יכולה רק להתבונן בהם מהצד, בחיוך רחב.
השנה, הרחבתי את היריעה והצגתי בפני מורות נוספות את הבלוגים. חלקן החליטו להשתמש בבלוגים לתקופה קצרה ולמטרות למידה שונות וממוקדות ואילו חלקן החליטו לאמץ את דגם הכתיבה החופשית, את ההוראה המאפשרת כתיבה. זה לא היה קשה כלל לפרוץ את הסכר אצל אותם ילדים...מול עיניי המשתאות נרקמים סיפורים נוספים של ילדים נלהבים לכתיבה, ילדים המגלים את החדווה שבשזירת מילים זו בזו על מנת ליצור סיפור שכולו שלהם, ילדים המשמיעים את קולם ברבים לראשונה, הלומדים כיצד להגיב לחבריהם כדי לעודד אותם ולחגיגה מצטרפים גם הורים השמחים לקחת חלק בעולם הדמיון של ילדיהם.
היא תיארה את הרגע שבו לפתע הגיעה ההבנה, הרגע שבו התרחשה הלמידה היה רגע מרגש מאד עבורה, השלת עור המורה וצפייתה מהצד בתהליך החקירה של הילדים הביאה אותה לתובנה שלמידה אינה תולדה של הוראה דווקא, אלא של תהליך אחר לגמרי. היא אומרת: "בסך הכל ההתנסות הזו מעוררת השראה מבחינתי כמורה, לעצב פעילויות נוספות באופן שכזה של חקר וגילוי תוך כדי ניסוי וטעיה. התנסות תוך כדי משחק ושיח עמיתים שקולים בידע".
Buck מתארת את התחושה הזו של מורה כתחושתו של ילד בחנות ממתקים. אני מכירה את התחושה הזו היטב :-) כי אני מאמינה שילדים אוהבים לכתוב. כתיבה היא יצירה המולידה תובנות, המספקת ביטוי לתחושות ולמחשבות כמוסות, מאפשרת לדמיון להמריא ומפתחת את יכולת החשיבה שלהם. אני אוהבת לראות ילדים כותבים וצופה בהם בחיוך זו השנה השלישית כותבים בבלוגים. הכתיבה בבלוגים איננה תולדה של הוראה, היא חלק מתהליך של חקר וגילוי, של ניסוי וטעייה של פיתוח תובנות ושיח תוך לכידה של רגעים קסומים שאני יכולה רק להתבונן בהם מהצד, בחיוך רחב.
השנה, הרחבתי את היריעה והצגתי בפני מורות נוספות את הבלוגים. חלקן החליטו להשתמש בבלוגים לתקופה קצרה ולמטרות למידה שונות וממוקדות ואילו חלקן החליטו לאמץ את דגם הכתיבה החופשית, את ההוראה המאפשרת כתיבה. זה לא היה קשה כלל לפרוץ את הסכר אצל אותם ילדים...מול עיניי המשתאות נרקמים סיפורים נוספים של ילדים נלהבים לכתיבה, ילדים המגלים את החדווה שבשזירת מילים זו בזו על מנת ליצור סיפור שכולו שלהם, ילדים המשמיעים את קולם ברבים לראשונה, הלומדים כיצד להגיב לחבריהם כדי לעודד אותם ולחגיגה מצטרפים גם הורים השמחים לקחת חלק בעולם הדמיון של ילדיהם.
הירשם ל-
רשומות (Atom)