להיות אדם בר- אוריין

מה פירוש הדבר להיות "אוריין"? וכיצד הפירוש הזה השתנה כתוצאה מכניסתן של טכנולוגיות תקשורת חדשות? אילו מיומנויות חברתיות ותרבותיות נדרשות מאנשים צעירים על מנת להשתתף בצורה מלאה בעתיד הדיגיטלי? מה הן הבחירות האתיות שעומדות בפני הצעירים כמשתתפים בקהילות וירטואליות וכיצרני תוכן? באיזו דרך יכולות הוויקיפדיה והפייסבוק ללמד אותנו על העתיד של אזרחות דמוקרטית? כיצד יוטיוב אפקטיבי בטיפוח השונות התרבותית ? מה הם היחסים בין תרבות ההשתתפות (participatory culture) לבין דמוקרטיה השתתפותית (participatory democracy)? מה אנו יודעים על הרגלי העבודה ומיומנויות הלמידה של דור שגדל תוך משחק במשחקי וידאו? מי נשאר מאחור בעידן הדיגיטלי ומה אפשר לעשות בקשר לזה? Henry Jenkins, שואל את הסטודנטים שלו את השאלות האלה בסילבוס שהוא מפרסם לקורס שלו.

השאלות והסוגיות הנוספות בעידן הדיגיטלי הן רבות לאין ספור והנסיון לפרט אותן כאן אינו יעיל. השאלה היא כיצד אנחנו כמחנכים עומדים בפני נחשול זה בתוכניות הלימודים, מבנה השיעורים, הערכת הלומד- המסגרת המסורתית שבתוכה אנו פועלים. האם אנו מתמודדים עם זה בכלל?

דרוש מורה מקוון טוב- התכונות הרצויות הן....

מורה טוב הוא מורה טוב- אין זה חידוש גדול - אני מניחה. רבות נכתב לאחרונה על פרופיל המורה המקוון. אברום רותם מאיר את שלושת הדברים שעליהם מורה מקוון עומד: (1) על הוראה, (2) על טקסט דיגטאלי (3) על מרחב מקוון.
Terry Freedman מרחיב ומדבר על תכונותיו של מורה מקוון טוב, או כהגדרתו- teacher of information and communications technology, or someone who teaches with educational technology אשר נדרשות ממנו תכונות אישיות מסויימות על מנת שיהיה איכותי בעשייתו. להלן הנקודות שאליהן התייחס, בקצרה:
1. הנכונות להתנסות (לערוך ניסויים במובן הלא מדעי של המילה) ולקחת סיכונים.
2. שתהיה לו ההזדמנות לנסות (לערוך ניסויים- שוב). כלומר, שהמערכת תאפשר לו לקחת את הסיכונים הדרושים ולהיות גמיש במסגרת הדורשת התמקדות בהישגים מפורטים ומסויימים תוך זמן קצוב.
3. כנות אינטלקטואלית:
א. להודות בכך שיש הצלחות אבל יש גם כשלונות
ב. לאמץ גישה מדעית- ניסוי נכשל רק אם אין לו תוצאות בכלל או אם אינך מוצא שום דבר
ג. גישת העלות תועלת- גם אם נגעת בתלמיד אחד- כבר זה שווה גם אם כל השאר נכשל
ד.לקחת בחשבון כי בעקבות ההתנסות ייתכן שתצטרך לשנות את הקריטוריונים להצלחה
4. ההנאה של שלך כמורה מהתהליך או מהיישום (או בלשון אחרת- הזיק בעיניים)
5. הנכונות שלך להיות זה שאיננו יודע הכל ולתת לתלמידים לעיתים הוביל אותך בשבילי הטכנולוגיה ללא היסוס (Friedman שואל מה מאיים בהחלפת רעיונות וידע כשווים? הרי אין בכך - ולא צריך להיות איום על תפקידך כמנהיג בכיתה. אתה מכיר את השטח ויודע על מה להצביע ומה להאיר, אך באותו זמן אתה צריך גם לאפשר לכל אחד להבנות את המשמעות שלו בדרך הייחודית שלו).
6. פיתוח מקצועי מצויין- לעיתים, זה דורש רק חדר, ציוד טכנולוגי מסויים ומנחה טוב. כל זאת, על מנת לאפשר לקבוצת מורים הזדמנות לחקור ולדון לעומק ברעיונות שבהם הם בוחרים לדון. כלומר- ללמוד בצוותא.
7. אהבת המקצוע, לאהוב לחקור עולמות חדשים עם אנשים אחרים, לאהוב להיות עם אנשים צעירים ולעזור להם בדרכם (וזה נכון לגבי כל מקצוע הוראה או בכלל).

ועדיין, נראה שאת כל התכונות הללו צריך כל מורה טוב, אם מורה שנעזר בטכנולוגיה ואם כזה שאינו נעזר. אפשר היה גם לסכם את כל המשפטים הללו ולומר כי למורה טוב נדרשות תכונות של גמישות ושל יצירתיות ופתיחות.
למרות זאת, יש לדעתי נושאים נוספים שאליהם כדאי להתייחס:
- היכרות עם יישומים היא הכרחית, אך ללא ספק היכולת והנכונות לחקור ולהתנסות בהם באופן עצמאי נדרשת יותר. לעיתים קרובות אני שומעת משפטים האומרים: "אבל לא לימדו אותי, כיצד אוכל לדעת לבנות מצגת/ לכתוב דף במעבד תמלילים/ ..."

- בקיאות טכנית שפירושה- התמודדות עם תקלות נפוצות, הכרת היישומים הבסיסיים באופן שיאפשר את ההשתחררות מחוסר האונים, התלות בבעל/ בן/ בת... מסוגלות לשנות את השיעור המתוכנן אם משהו משתבש ולהכיר את החלופות.
- פתיחות לשינוי פרדיגמות ההוראה העתיקות שבשלהן משתמשים במקרן באותה דרך שבה השתמשו במקרן שקפים (ושבשלהן השתמשו במקרן שקפים באותה דרך שבה השתמשו באמצעי המחשה אחרים. (מי זוכר את המחוגה הענקית, שבקצה שלה נעוץ גיר ואשר אותו סחבה המורה לכיתה בילדותנו?)
- הכרת האפשרויות הקיימות והפתיחות להשתמש בהן בצורה הבלתי צפוייה או המפתיעה ביותר (שימוש ב google earth לשיעור תנ"ך או ספרות...).
אז, כאמור, מורה מקוון טוב הוא ככל מורה טוב אחר- אך נראה כי יש בכל זאת כמה תוספות הכרחיות.

הפייסבוק שייך לצעירים? מסתבר שלא...

לעיתים אני מוצאת מאמר או רשומה שמעלים חיוך על שפתיי. היום, מקישור לקישור מצאתי את המאמר שכותרתו "Why Facebook Is for Old Fogies?" אשר נכתב על ידי Lev Grossman ופורסם בפברואר 2009.
אני מביאה כאן תקציר שלו עם תוספות שלי (בצבע אדום):
"פייסבוק בן 5. בפברואר 2004, סטודנט מהארווארד בשם Mark Zuckerberg, בשיתוף עם חברי כיתתו, שיגר את הרשת החברתית ש"אכלה" את העולם? האם הוא הבין אז, שהוא עד לשלבים ההתחלתיים של יצירתו? משום שמה שהתחיל בתלמידי קולג', מצא את הביטוי המלא ביותר והעשיר ביותר אצלנו, בני גיל הביניים (אני שונאת את המונח "גיל העמידה!).
ולהלן 10 סיבות מדוע פייסבוק מיועד לאיחתיארים. (למישהו יש תרגום יותר טוב לFogies?)
1. המהות של פייסבוק היא למצוא אנשים שאת עקבותיהם איבדת מזמן (האמת, אני לא ממש בטוחה שאני רוצה למצוא את עקבותיהם מחדש...קרוב לודאי שאם איבדתי את עקבותיהם הייתה לכך סיבה מוצדקת).
2. בודאי כבר שכחנו את המרירות שחשנו כלפי האנשים שלמדו איתנו בתיכון (דבר בשם עצמך...)
3. אנחנו כבר אף פעם לא משתכרים או עושים שטויות ומצטלמים בפוזות מביכות (אני מכירה כמה אנשים מבוגרים שדואגים להעלות תמונות כאלה לפייסבוק והם כבר לא בני 20...נראה לי...)
4. פייסבוק אינו רק רשת חברתית הוא (או היא?) רשת עסקית (למה ל"התרשת" עם אנשים שאינם יכולים להתרשם מכישורייך העסקיים? עלי להודות, יש בזה משהו...)
5. אנחנו פשוט עצלנים- אנחנו רוצים לקרוא את מה שאנשים אחרים כותבים, לצקצק בלשוננו ולשפוט אותם על כך (ממש לא מסכימה- אני ממש אוהבת לקרוא על העוגיות של צ. ולחשוב כמה קלוריות הן בודאי מכילות)
6. אנו מספיק מבוגרים כך שלא יזהו אותנו בתמונות. לשם כך יש את אלמנט התיוג בפייסבוק (מביך...אבל גם בזה יש משהו..)
7. יש לנו ילדים ויש מעט דברים שאנשים מבוגרים נהנים מהם יותר מאשר להציג לראווה את הילדים/ נכדים. פייסבוק מאד יעיל למטרה זו (נאלצת להסכים)
8. אנו מבוגרים מכדי לזכור כתובות מייל ארוכות של חברים לאחר שנים שבהן שתינו משקאות דיאט בפחיות אלומיניום. האמת, גם את שמותיהם איננו זוכרים (אני לא עד כדי כך זקנה! לא להגזים!)
9. אנחנו לא מבינים את טוויטר (לא נכון...לפחות לגביי...)
10. אנחנו לא "גזעיים" (בטח יש ביטוי יותר עדכני בלשון העם)- וגם לא 'כפת לנו. פייסבוק כוללת 150 מליון חברים והגילאים הממוצעים של משתמשי הרשת רק עולים. כרגע, יותר "גזעי" שאין לך פייסבוק. אנחנו הרסנו אותו בודאות...(איפה?!? אנחנו הבאנו את האיכות לתוך העסק...)

האמת, אני יכולה לחשוב על כמה סיבות נוספות שיפרטו למה פייסבוק מתאים דווקא למבוגרים, (כמו למשל הצטרפות לקבוצה שתומכת בכוסות קפה או לשלוח דחיפת מרפק (תרגום חופשי ושגוי ל poke) לחברים שאתה בקושי מכיר, לענות על שאלון "איזה מקצוע הכי מתאים לך"? (כי עכשיו זה הגיל לעשות שינוי..) אבל נראה לי שהדבר המתבקש הבא הוא לכתוב על "How Twitter Will Change the Way We Live" (כיצד טוויטר ישנה את הדרך בה אנו חיים).

אני לא כמו אבא שלי- אין לי אתר אינטרנט

העדות לכאורה למיומנות שלנו כאנשי אינטרנט מתבטאת בדור שלנו (דור המהגרים? דור החלוצים?) ביכולת לבנות אתרי אינטרנט. אם תוך שימוש בשפת HTML, הוספת פעלולים תוך שימוש בקודים של של ג'אווה סקריפט (ואינני מתייחסת לרמות הגבוהות של בניית אתרים מקצועיים ממש) ואם תוך שימוש בתבניות מוכנות להכנת אתרים אשר בהם כל שנדרש מאיתנו הוא להעלות את המידע, לעצב אותו בקלילות ולפרסם.
מסתבר, שבעיני דור הפייסבוק, מיומנויות אלה אינן חלק מהעולם שבו הם חיים ואין להן חשיבות כפי שיש להן בעינינו.
מאמרון של Jeff Uttecht דן בשיח מעניין שנוצר בנושא זה בבלוג של Robert Scoble. הוא מצטט מספר דעות והערות שעלו בשיח "לחיות בהווה- פירושו שיש לך דף בפייסבוק, שיש לך חשבון טוויטר, כלומר- שיהיו מקומות שאחרים יכולים לתקשר איתך, למצוא אותך...הווב הסטאטי נמוג לו לאיטו..."
ובהתייחסות לדואר אלקטרוני, כיצד השימוש בו משתנה? הדור שלנו (כהכללה) משתמש בדואר האלקטרוני כאמצעי תקשורת "מה כתובת המייל שלך?" אנו שואלים... הדור הצעיר אומר "חפשו אותי בפייסבוק". הם משתמשים בדואר האלקטרוני כדי להירשם לאתרים. בנוסף, האם הם מתלוננים על ספאם כפי שאנו מתלוננים? לא נראה שזה מטריד אותם כלל.

יש כל כך הרבה נושאים נוספים שאפשר לדון בהם ולבדוק את ההבדלים בין הדורות- אם נושא של זהויות, בעלות, עקבות שנותרים באינטרנט ועוד. השאלה הגדולה שנשאלת היא - האם בהמצאות הדלילה וחסרת המשמעות שלנו, המבוגרים בעולם הזה, השונה כל כך ועם כך דומה (כי בסופו של דבר- הכל מתחיל ונגמר בצמאון הגדול לתקשורת עם אנשים) אנו מכינים אותם ומחנכים אותם למשמעויות הטמונות בתקשורת זו?
החדשנות של מורים ומחנכים, אם בבתי ספר יסודיים ואם באקדמיה תוך בדיקת השימוש בטוויטר, ברשתות חברתיות למיניהן, בבלוגים ובטכנולוגיות אחרות בהוראה, הוא הנסיון שלנו כמבוגרים להבין את העולם הזה ולצמצם ולוא במעט את הניכור בין שני העולמות.

משתתפים בחגיגה

הרשומה של Tricia Buck שאותה שלח לי ג'יי הורוויץ פתחה באהבתה לספרים ולשירה. בקריאת הכתוב, נזכרתי באהבתי הגדולה לקריאת ספרי ילדים. היא כותבת: "דרך המילים הקסומות שנכתבו על ידי הסופרים, אני צופה שוב בחיים כמקום של הבטחה, אפשרויות, הרפתקאות ויופי...ויכולה לחזור להביט בעולם בעיניים של ילד". לקחת חלק בעולם הילדים היא הסיבה שהיא כה אוהבת להיות מורה, וזוכה לחזות ברגעים של גילוי ורגעים של יצירה. היא כותבת על קריאה ועל כתיבה ואילו אני משחזרת את שיחתי אמש עם מורה למתמטיקה שניסתה שיטת הוראה שבה נתנה אתגר לקבוצת ילדים וצפתה בהם מהצד בעודם מנסים לפצח את האתגר.
היא תיארה את הרגע שבו לפתע הגיעה ההבנה, הרגע שבו התרחשה הלמידה היה רגע מרגש מאד עבורה, השלת עור המורה וצפייתה מהצד בתהליך החקירה של הילדים הביאה אותה לתובנה שלמידה אינה תולדה של הוראה דווקא, אלא של תהליך אחר לגמרי. היא אומרת: "בסך הכל ההתנסות הזו מעוררת השראה מבחינתי כמורה, לעצב פעילויות נוספות באופן שכזה של חקר וגילוי תוך כדי ניסוי וטעיה. התנסות תוך כדי משחק ושיח עמיתים שקולים בידע".

Buck מתארת את התחושה הזו של מורה כתחושתו של ילד בחנות ממתקים. אני מכירה את התחושה הזו היטב :-) כי אני מאמינה שילדים אוהבים לכתוב. כתיבה היא יצירה המולידה תובנות, המספקת ביטוי לתחושות ולמחשבות כמוסות, מאפשרת לדמיון להמריא ומפתחת את יכולת החשיבה שלהם. אני אוהבת לראות ילדים כותבים וצופה בהם בחיוך זו השנה השלישית כותבים בבלוגים. הכתיבה בבלוגים איננה תולדה של הוראה, היא חלק מתהליך של חקר וגילוי, של ניסוי וטעייה של פיתוח תובנות ושיח תוך לכידה של רגעים קסומים שאני יכולה רק להתבונן בהם מהצד, בחיוך רחב.
השנה, הרחבתי את היריעה והצגתי בפני מורות נוספות את הבלוגים. חלקן החליטו להשתמש בבלוגים לתקופה קצרה ולמטרות למידה שונות וממוקדות ואילו חלקן החליטו לאמץ את דגם הכתיבה החופשית, את ההוראה המאפשרת כתיבה. זה לא היה קשה כלל לפרוץ את הסכר אצל אותם ילדים...מול עיניי המשתאות נרקמים סיפורים נוספים של ילדים נלהבים לכתיבה, ילדים המגלים את החדווה שבשזירת מילים זו בזו על מנת ליצור סיפור שכולו שלהם, ילדים המשמיעים את קולם ברבים לראשונה, הלומדים כיצד להגיב לחבריהם כדי לעודד אותם ולחגיגה מצטרפים גם הורים השמחים לקחת חלק בעולם הדמיון של ילדיהם.

תרבות הזמינות והנראטיב המשותף

אני מוצאת את עצמי זזה באי נוחות בכיסא בזמן צפייה בהרצאה הקצרה של Renny Gleeson באתר TED על ההיבטים האנטי חברתיים של התרבות הסלולרית. זו תרבות הזמינות המביאה עימה ציפיה לזמינות מתמדת ואף מחוייבות לזמינות זו. האם וכיצד אנו מאפשרים לאנשים שאיתנו להיות זמינים בזמן שהם בציבור? הוא בוחן בהומור את הטקטיקות שאנשים נוקטים על מנת לבדוק את המכשיר הנייד שלהם מתחת לשולחן, או שליחת הודעות טקסט בדרכים משונות...הוא חי בתרבות של זמינות שבה אנשים חשים בחוסר נוחות לענות לטלפון או להודעות טקסט בהיותם בחברה והם מנסים להסתיר את הזמינות הזו בדרכים וירטואוזיות למדי.
בעולם שבו אני חיה, אין צורך במבוכה, אנשים עונים לטלפונים בכל עת ובכל שעה, בהיותם ברכבת, בהרצאה, קונצרט או בית קפה. אני מוצאת גיחוך במצבים שבהם יושבים אנשים קשובים בכנס או הרצאה ולפתע בוקעים צלילי שירה מתיקו של מישהו. עוברות מספר שניות ארוכות עד שאותו אדם מזהה שבו מדובר ואז מתחילה סאגה שבה הוא מחטט בתיקו בתזזית כדי למצוא את המכשיר הקטנטן היוצר רעש כה גדול, שולף אותו בתרועת ניצחון (ותוך כדי כך המוסיקה מתגברת, ללא עמעום האריג של התיק) ולוחץ על השתקה בהבעה נזופה מעט (או עונה תוך התכופפות קדימה ולחש רועם לתוך הפומית..). המרצה עומד ומחכה בסבלנות לסיום הסצינה וכל שכניו בכסאות הסובבים מביטים בו במבט צדקני ("אצלי זה אף פעם לא קורה...")
כמו כן, גליסון טוען שיש תאימות בין זמינות ובין מה שהזמינות הזו יוצרת. הצורך האנושי ליצור נראטיב משותף, הוא שיוצר את התרבות שלנו. אם אתה מדבר או שולח הודעה במכשיר הנייד שלך, אתה מסמן לאדם העומד מולך שהוא פחות מעניין מהמסרים שמגיעים דרך הדרך הטלפון הנייד, המציאות פחות מעניינת מהסיפור שנספר עליה אח"כ.
יש לציין כי חלק גדול מהנראטיבים הללו מתנקזים לפרופיל האישי בפייסבוק- המקום בו משתקפת התרבות הזו באופן מובהק ומוחצן. קץ הפרטיות? האח הגדול מביט בנו וצוחק.

הרהורים על הרהורים

Karl Fisch כותב רשומה קצרה ומכנה אותה "Pondering" (להרהר) בעקבות שורה שקרא במקום כלשהו בהקשר שונה לחלוטין מההקשרים הרגילים שבהם הוא עוסק: "You cannot lead strangers, you can only coerce or bribe them".
כלומר, אינך יכול להיות מנהיג לזרים שאינך מכיר, אתה יכול רק לאלץ אותם או לשחד אותם. הוא אינו טוען שהוא מסכים עם המשפט לחלוטין, אך המשפט העלה בו מחשבות בהקשרים הבאים:
שינוי/ רפורמה בית ספרית: מה מידת ההצלחה כאשר זו מיושמת ברמה ארצית? או לפעמים, אפילו ברמות מקומיות יותר? כלומר, גם אם יש צורך בשינוי מערכתי (והוא מאמין שצריך) ולא רק רפורמה שיש בה "כיסים של הצלחה", האם אפשר בכלל לקיים שינוי מערכתי בכל סדר גודל?
למידה מקוונת (online classess)- כיצד מובילים מערך מקוון או אפילו היברידי (פנים אל פנים ומקוון)? האם זה מציאותי שנתגבר על היותנו "זרים", ללא מגע פנים אל פנים לעיתים מזומנות? האם יש צורך להנהיג בכיתה (פיזית, היברידית או מקוונת)?
רשת למידה אישית (PLN):למרות שקארל פיש מאמין ברשתות אלה, הוא מהרהר לגבי היכולת שלהם במונחים של מנהיגות ושינוי בר-השפעה. למרות שרבים ברשתות הלמידה האישיות שלו אינם "זרים", הם גם אינן "מכרים" או "חברים". האם מישהו יכול להגיע מרחוק ו"להנהיג" בדרך משמעותית? הוא מהרהר לגבי האפקטיביות של מפגשים שהוא עורך עם "זרים" ומסיים: "אם אני לא חלק מהפיתרון, אזי אני חלק מהבעיה"

בקריאת הרשומה, עלו במחשבתי כל אותם ספרים שקראתי שאותם כתבו כמובן זרים גמורים אשר השפיעו על דרכי מחשבתי, סרטים שבהם צפיתי, אשר ליוו או מלווים אותי ואשה אחת זרה, שיעצה לי לפני שנים לבחור בדרך מקצועית מסויימת ולא באחרת ואשר שינתה את חיי לחלוטין.
הצצתי במילון כדי לבדוק שוב את פירוש המילה מנהיגות ומצאתי:
מנהיג-1. הולך בראש כדי להראות את הדרך לאחרים; 2. קובע שיש לנהוג באופן מסוים; 3.נוהג, מוליך מזרז ללכת; 4. קובע מנהג.
האם יש צורך להכיר מקרוב את האנשים שאותם אתה מנהיג? ואולי אתה יכול להיות מנהיג ולא להיות מודע לכך? התשובה ברורה ואינני יודעת מדוע עלו המחשבות הללו בראשו של קארל פיש, הרי נפוליאון בודאי לא הכיר את כול חייליו, האם השפעתו של אריסטו הייתה על מכריו בלבד?
למרות ספקותי, החלטתי לענות על תהיותיו אחת לאחת:
שינוי/ רפורמה בית ספרית: קטונתי מלשפוט את מידות ההצלחה של רפורמות חינוך לאומיות. תוכניות חינוכיות או תקשוביות בקנה מידה זה או אחר, אין ספק שלא מספיקים "כיסים של הצלחה" ולא ברור גם מה היא אותה הצלחה. האם ההצלחה היא זו של עלייה בהישגים? אילו הישגים אנו מודדים? האם מדובר בשיפור ערכי? האם ניתן כלל להגיע להסכמה מה היא הרפורמה הנדרשת בלי שיתוף של האנשים עצמם שבהם נוגעת הרפורמה? אני נוטה להסכים כאן עם הבלבול והתהיות שאותן מציג קארל פיש.
למידה מקוונת: חוויתי מספר חוויות נפלאות של למידה מקוונת שבה התפתחה מנהיגות משפיעה שהובילה קבוצה שלמה לחווית למידה אמיתית ואף להישגים קונבנציונלים מדידים. בקבוצות הללו, היינו זרים זה לזה בתחילת הדרך, אך לא בסופה. האם יש קשר לאקלים הים-תיכוני שבו כל אדם שירת בצבא עם אח של מישהו? אינני בטוחה.
במקרה האחד, שבו למדתי קורסים של האוניברסיטה הפתוחה לתואר השני מבלי להגיע ולו למפגש אחד, סחפה אותנו במנהיגותה אחת הסטודנטיות דאז, אינה בלאו, שאירגנה, דחפה, סייעה ותמכה - הכל ללא מפגש אחד פנים אל פנים איתה. במקרה אחר, למדתי בהשתלמות מקוונת שבה היו רק שני מפגשים פנים אל פנים. חולקנו לקבוצות למידה קטנות ללא תלות במקום פיזי. את הקבוצה שלי פגשתי פנים אל פנים רק במפגש הסיום בו הצגנו את תוצר עבודתנו. הקבוצה הונהגה על ידי שתי מנהיגות שהשאירו את רישומן והשפעתן על כולנו, ליזי כהן וגילה לוי.
רשת למידה אישית (PLN): ברשת הלמידה האישית שלי ישנם אנשים שהיו פעם זרים והיום הם חברים כמו סוזן צעירי, ג'יי הורוויץ או ראובן וורבר. לפי הגדרת המושג מנהיג, הם משמשים מנהיגים ומורי דרך, כל אחד בדרכו הוא. יש גם אנשים שאינני מכירה, זרים גמורים שאיני יודעת דבר על חייהם אך הדברים שהם כותבים לעיתים משפיעים על השקפת עולמי. את כולם אני מוצאת בתוך קורא הrss שלי והם אפילו אינם יודעם על קיומי. לא כל אחד מהם מנהיג, או הולך בראש ומראה את הדרך לאחרים, אך רבים מהם אכן כאלה. קארל פיש הוא אחד מאלה שאת דבריו אני קוראת, אך הפעם אינני מסכימה עם דבריו.

למה שאשתנה?

Sheryl Nussbaum-Beach כותבת במאמרון שכותרתו "למה להשתנות?" מדוע לדעתה המורים חייבים להשתנות למרות הקושי הכרוך בכך. תירגמתי וערכתי את הכתוב- בגלל ההזדהות העמוקה שלי עימו.

"למה להשתנות? מאותה סיבה שהמורים עוסקים בהוראה מלכתחילה. כי ההוראה אינה רק מקום עבודה אלא גם שליחות ולכן המורה יעשה כל מה שצריך כדי לעשות שינוי בחיי התלמידים שלו. כל זאת, בגלל שאכפת לו מהילדים ובגלל שאם אין לו את אותן מיומנויות חדשות הוא אינו יכול להעניק אותן לתלמידיו.

למה להשתנות? בגלל שמכל האנשים בעולם, המורים הם אלו שמבינים את ערך הלמידה לאורך כל החיים. המורה צריך להשתנות כי הוא יודע באופן אינטואיטיבי שמערכות יחסים הן חשובות והוא מעוניין בהשארת מורשת לילדים. המורה ישתנה בגלל שהוא מבין שלמידה היא דינמית ולא להשתנות פירושו להפסיק לצמוח.

למה להשתנות? בגלל שמי שמחליט להיות מורה, מחליט לעשות משהו "גדול יותר מהחיים" ומשמעותי יותר מכסף, הכרה ומעמד. מי שמחליט להיות מורה, עושה זאת בגלל השינויים-- השינויים בעולם שהוא רוצה לעשות באמצעות הילדים. המורה צריך להשתנות כי הוא רוצה לעשות את מה ש"נכון"--פשוט בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו.

למה להשתנות? בגלל שכאשר מחליטים לעסוק בהוראה, מבינים את הצורך להיות מודל לאחרים. מורים רגילים לעבוד שעות ארוכות, רגילים למחוייבות שאין בה הכרה רבה אבל יודעים שלעשייה ולהוראה יש תוצאות ארוכות טווח.

אתה המורה-- משתנה כי העולם השתנה ואי קריאת תיגר על הססטוס קוו הוא הדבר המסוכן ביותר ברגע זה. אתה משתנה כי אתה אוהב ללמוד וגם בגלל שאתה אוהב ילדים ואתה יודע שהם צריכים שתאיר את דרכם בעולם הזה המשתנה תדיר. על מנת לעשות את זה עלייך לפני כן למצוא את דרכך . אלה הסיבות שבגללן אתה וגם הם צריכים להשתנות".

מיומנויות המאה ה-21, ידע והערכה

למרות שמיומנויות המאה ה-21 אינן מהוות חידוש בפני עצמן, אין ספק שבעידן הנוכחי כמו גם בעתיד הנראה לעין, נדרש מבוגר ביה"ס להיות בעל יכולות יצירתיות, גמישות, יכולת הסתגלות לחידושים ומסוגלות לחשיבה ביקורתית, יותר מאשר בעבר. צריך להדגיש כי מיומנויות אלה מבוססות על בסיס ידע שאי אפשר בלעדיו. בודאי שאין בהדגשת חשיבות מיומנויות אלה משום המעטה בחשיבות של רכישת ידע והבנה של תחומים רבים.

על כך כתוב בדו"ח ה-national center on education and the economy : "בעולם שבו יחיו התלמידים של היום תדרש רמה גבוהה מאד של קריאה, כתיבה, ספרות, היסטוריה ואמנויות שיהוו יסוד שאי אפשר לוותר עליו עבור רוב האנשים שישמשו ככוח העבודה".

גם Daniel Willingham כותב על מיומנויות המאה ה-21: "מיומנויות אלה דורשות הבנה עמוקה של תחום הדעת והשגת הבנה כזו איננה קלה, בלשון המעטה. הבנה רדודה דורשת ידע של מספר עובדות, הבנה עמוקה דורשת ידיעת העובדות וידיעה כיצד העובדות תואמות או קשורות זו לזו- ראיית השלם. אין זה פשוט. מיומנויות כמו- חשיבה ביקורתית, יכולת ניתוח או יצירתיות קשורות לתוכן. יש לנתח תוכן היסטורי באופן שונה מניתוח תוכן ספרותי. מרבית התלמידים אינם רוכשים ידע עמוק של נושאי ליבה ולכן, אין טעם להדגיש ניתוח או חשיבה ביקורתית אלא אם מתייחסים לתוכן הבעיה ברצינות. אין אחד ללא השני". Elena Silva בדו"ח נוסף של Education Sector מתייחסת לדרישות האינטלקטואליות הנדרשות בשוק העבודה של המאה ה-21 ולצורך הקיים במדידת המיומנויות הללו. היום, כך נטען, סטודנטים, עובדים ואזרחים מן השורה נדרשים לפתור בעיות בעלות היבטים מרובים על ידי הפעלת חשיבה יצירתית והפקת רעיונות מקוריים ממקורות מרובים של מידע. ועל כן יש צורך במבחנים שימדדו את היכולת לעשות כך. נקודת המוצא של הדו"ח היא שאין צורך במבחנים נוספים למדידת מיומנויות אלה, נדרשים מבחנים טובים יותר שייבדקו את יכולת התלמידים להשתמש במיומנויות שנדרשות על מנת שתלמידים יצליחו בעידן הנוכחי. הדוגמא הניתנת היא (CWRA (College Work and Readiness Assessment .

בדוגמא הניתנת בדו"ח, הציבו בפני תלמידים בעיות אותנטיות כגון טיפול בעומס תנועה בעיר, המתרחש בשל גידול בנפח האוכלוסיה בעיר. לתלמידים ניתנו דו"חות מחקריים ומסמכים אחרים שיכולים לעזור להם לנסח את תשובותיהם. נדרש מהם להפגין יכולות בקריאה ובמתמטיקה כמו גם מיומנויות גבוהות יותר שכוללות מיומנויות הערכה, ניתוח מידע ויצירתיות בדרך שאותה הם מציעים ליישום המידע הנוגע לבעיות אמיתיות.

ניתן למצוא פגם בכך שלתלמידים ניתן מידע מוכן ונאמר להם שהתשובות עשויות להמצא בו. נראה כי הדבר עשוי להגביל את היצירתיות שאותה הם יכולים להפגין. ייתכן שתלמידים שחושבים "מחוץ לקופסא" יחשבו על פיתרון שאינו נמצא באותם דו"חות מחקריים , אלא במקום אחר דווקא. למרות זאת, אין ספק שמבחנים כאלה עשויים "לספק את הסחורה" יותר טוב ממבחנים רגילים.

מהגרים דיגיטליים או חלוצים דיגיטלים?

בכל יום שני בצהריים, נוחת בתיבת הדואר שלי מכתב עם הפתעה מ- Kathy Schrock. אני מנויה על עלון הרשת שלה זה מספר שנים. ההפתעות המצורפות הן בעיקר יישומים חביבים ושימושיים שבחלקם אינם ידועים לי ומעניין לבדוק כיצד אפשר לשלבם בלמידה.

אך אין זה הכל, יש לה גם בלוג. לפני כחודש פרסמה Kathy Schrock מאמרון בנושא מהגרים, ילידים וחלוצים הדיגיטלים. (לי לא נותר אלא להצטער שלא חשבתי על המושג הזה קודם). המושג מהגרים דיגיטליים נהגה לראשונה על ידי Mark Prensky בשנת 2001, כפי הנראה במאמר שכתב בOn the Horizon. ו-Kathy Schrock כותבת:

"אני לא גדלתי עם הטכנולוגיה, היא גדלה איתי ואני הייתי שם בכל צעד שנעשה בדרך. אני סבורה שאלו מאיתנו שנכחו שם מההתחלה ואימצו כל טכנולוגיה כאשר זו הגיעה, לא צריכים להקרא "מהגרים דיגיטליים. אינני זקוקה לקרוא את ספרי העזר לשם שימוש בתוכנה, אני תמיד בוחרת אתרים מהימנים על מנת לאתר מידע ואני דוברת את השפה הרהוטה שבה "לגגל" איננה פועל מתקבל על הדעת".

Schrock מציעה קטגוריה שלישית למשתמשי טכנולוגיה. אותה קבוצה של משתמשים אשר גדלו ביחד עם צמיחת הטכנולוגיה. קבוצת המשתמשים אשר שולטים גם במיומנויות (שנלמדו תוך שנים של חקר וטעייה ולקיחת סיכונים טכנולוגיים), גם בתהליכים (שנלמדו גם מעולם ה"פנים אל פנים" וגם מהעולם המקוון) ובאוריינות מידע ובחירת הכלים המתאימים למשימה.

המשתמשים האלה בעיניה (ואני מסכימה לחלוטין) הם "מנטורים" (mentors) או במילים אחרות "מורי הדרך" בתחום החינוך שבהתלהבותם הרבה הם מחפשים ללא הרף אחר טכנולוגיות חדשות וישנות אשר יכולות לתמוך בהוראה ולמידה בדרך משמעותית ותמיד משתפים אחרים בממצאיהם. הקבוצה הזו היא קבוצה "סגורה" מבחינה גילית שכן, עפ"י ההגדרה האומרת שאותם חלוצים "גדלו" עם הטכנולוגיה, הם צריכים להיות בני כ-50 או יותר.

יש הרבה "מהגרים דיגיטליים", מורים שהגיעו לזירת הטכנולוגיה מאוחר יותר ומטמיעים את הטכנולוגיה באופן משמעותי לתוך ההוראה והלמידה. אותם מורים "מביני עניין" בטכנולוגיה, מלמדים את הדור הנוכחי של "ילידים דיגיטליים".

אינני חשה מהגרת בעולם זר בטכנולוגיה העכשווית, לעיתים קרובות אני חשה שאני בקיאה בו יותר מאלו המכונים "ילידים דיגיטליים". ההגדרה שאותה הצגתי כאן, היא הגדרה שאיתה אני חיה בשלום. אני חלוצה דיגיטלית. מי בא לייבש את הביצות?