תרבות הזמינות והנראטיב המשותף

אני מוצאת את עצמי זזה באי נוחות בכיסא בזמן צפייה בהרצאה הקצרה של Renny Gleeson באתר TED על ההיבטים האנטי חברתיים של התרבות הסלולרית. זו תרבות הזמינות המביאה עימה ציפיה לזמינות מתמדת ואף מחוייבות לזמינות זו. האם וכיצד אנו מאפשרים לאנשים שאיתנו להיות זמינים בזמן שהם בציבור? הוא בוחן בהומור את הטקטיקות שאנשים נוקטים על מנת לבדוק את המכשיר הנייד שלהם מתחת לשולחן, או שליחת הודעות טקסט בדרכים משונות...הוא חי בתרבות של זמינות שבה אנשים חשים בחוסר נוחות לענות לטלפון או להודעות טקסט בהיותם בחברה והם מנסים להסתיר את הזמינות הזו בדרכים וירטואוזיות למדי.
בעולם שבו אני חיה, אין צורך במבוכה, אנשים עונים לטלפונים בכל עת ובכל שעה, בהיותם ברכבת, בהרצאה, קונצרט או בית קפה. אני מוצאת גיחוך במצבים שבהם יושבים אנשים קשובים בכנס או הרצאה ולפתע בוקעים צלילי שירה מתיקו של מישהו. עוברות מספר שניות ארוכות עד שאותו אדם מזהה שבו מדובר ואז מתחילה סאגה שבה הוא מחטט בתיקו בתזזית כדי למצוא את המכשיר הקטנטן היוצר רעש כה גדול, שולף אותו בתרועת ניצחון (ותוך כדי כך המוסיקה מתגברת, ללא עמעום האריג של התיק) ולוחץ על השתקה בהבעה נזופה מעט (או עונה תוך התכופפות קדימה ולחש רועם לתוך הפומית..). המרצה עומד ומחכה בסבלנות לסיום הסצינה וכל שכניו בכסאות הסובבים מביטים בו במבט צדקני ("אצלי זה אף פעם לא קורה...")
כמו כן, גליסון טוען שיש תאימות בין זמינות ובין מה שהזמינות הזו יוצרת. הצורך האנושי ליצור נראטיב משותף, הוא שיוצר את התרבות שלנו. אם אתה מדבר או שולח הודעה במכשיר הנייד שלך, אתה מסמן לאדם העומד מולך שהוא פחות מעניין מהמסרים שמגיעים דרך הדרך הטלפון הנייד, המציאות פחות מעניינת מהסיפור שנספר עליה אח"כ.
יש לציין כי חלק גדול מהנראטיבים הללו מתנקזים לפרופיל האישי בפייסבוק- המקום בו משתקפת התרבות הזו באופן מובהק ומוחצן. קץ הפרטיות? האח הגדול מביט בנו וצוחק.

הרהורים על הרהורים

Karl Fisch כותב רשומה קצרה ומכנה אותה "Pondering" (להרהר) בעקבות שורה שקרא במקום כלשהו בהקשר שונה לחלוטין מההקשרים הרגילים שבהם הוא עוסק: "You cannot lead strangers, you can only coerce or bribe them".
כלומר, אינך יכול להיות מנהיג לזרים שאינך מכיר, אתה יכול רק לאלץ אותם או לשחד אותם. הוא אינו טוען שהוא מסכים עם המשפט לחלוטין, אך המשפט העלה בו מחשבות בהקשרים הבאים:
שינוי/ רפורמה בית ספרית: מה מידת ההצלחה כאשר זו מיושמת ברמה ארצית? או לפעמים, אפילו ברמות מקומיות יותר? כלומר, גם אם יש צורך בשינוי מערכתי (והוא מאמין שצריך) ולא רק רפורמה שיש בה "כיסים של הצלחה", האם אפשר בכלל לקיים שינוי מערכתי בכל סדר גודל?
למידה מקוונת (online classess)- כיצד מובילים מערך מקוון או אפילו היברידי (פנים אל פנים ומקוון)? האם זה מציאותי שנתגבר על היותנו "זרים", ללא מגע פנים אל פנים לעיתים מזומנות? האם יש צורך להנהיג בכיתה (פיזית, היברידית או מקוונת)?
רשת למידה אישית (PLN):למרות שקארל פיש מאמין ברשתות אלה, הוא מהרהר לגבי היכולת שלהם במונחים של מנהיגות ושינוי בר-השפעה. למרות שרבים ברשתות הלמידה האישיות שלו אינם "זרים", הם גם אינן "מכרים" או "חברים". האם מישהו יכול להגיע מרחוק ו"להנהיג" בדרך משמעותית? הוא מהרהר לגבי האפקטיביות של מפגשים שהוא עורך עם "זרים" ומסיים: "אם אני לא חלק מהפיתרון, אזי אני חלק מהבעיה"

בקריאת הרשומה, עלו במחשבתי כל אותם ספרים שקראתי שאותם כתבו כמובן זרים גמורים אשר השפיעו על דרכי מחשבתי, סרטים שבהם צפיתי, אשר ליוו או מלווים אותי ואשה אחת זרה, שיעצה לי לפני שנים לבחור בדרך מקצועית מסויימת ולא באחרת ואשר שינתה את חיי לחלוטין.
הצצתי במילון כדי לבדוק שוב את פירוש המילה מנהיגות ומצאתי:
מנהיג-1. הולך בראש כדי להראות את הדרך לאחרים; 2. קובע שיש לנהוג באופן מסוים; 3.נוהג, מוליך מזרז ללכת; 4. קובע מנהג.
האם יש צורך להכיר מקרוב את האנשים שאותם אתה מנהיג? ואולי אתה יכול להיות מנהיג ולא להיות מודע לכך? התשובה ברורה ואינני יודעת מדוע עלו המחשבות הללו בראשו של קארל פיש, הרי נפוליאון בודאי לא הכיר את כול חייליו, האם השפעתו של אריסטו הייתה על מכריו בלבד?
למרות ספקותי, החלטתי לענות על תהיותיו אחת לאחת:
שינוי/ רפורמה בית ספרית: קטונתי מלשפוט את מידות ההצלחה של רפורמות חינוך לאומיות. תוכניות חינוכיות או תקשוביות בקנה מידה זה או אחר, אין ספק שלא מספיקים "כיסים של הצלחה" ולא ברור גם מה היא אותה הצלחה. האם ההצלחה היא זו של עלייה בהישגים? אילו הישגים אנו מודדים? האם מדובר בשיפור ערכי? האם ניתן כלל להגיע להסכמה מה היא הרפורמה הנדרשת בלי שיתוף של האנשים עצמם שבהם נוגעת הרפורמה? אני נוטה להסכים כאן עם הבלבול והתהיות שאותן מציג קארל פיש.
למידה מקוונת: חוויתי מספר חוויות נפלאות של למידה מקוונת שבה התפתחה מנהיגות משפיעה שהובילה קבוצה שלמה לחווית למידה אמיתית ואף להישגים קונבנציונלים מדידים. בקבוצות הללו, היינו זרים זה לזה בתחילת הדרך, אך לא בסופה. האם יש קשר לאקלים הים-תיכוני שבו כל אדם שירת בצבא עם אח של מישהו? אינני בטוחה.
במקרה האחד, שבו למדתי קורסים של האוניברסיטה הפתוחה לתואר השני מבלי להגיע ולו למפגש אחד, סחפה אותנו במנהיגותה אחת הסטודנטיות דאז, אינה בלאו, שאירגנה, דחפה, סייעה ותמכה - הכל ללא מפגש אחד פנים אל פנים איתה. במקרה אחר, למדתי בהשתלמות מקוונת שבה היו רק שני מפגשים פנים אל פנים. חולקנו לקבוצות למידה קטנות ללא תלות במקום פיזי. את הקבוצה שלי פגשתי פנים אל פנים רק במפגש הסיום בו הצגנו את תוצר עבודתנו. הקבוצה הונהגה על ידי שתי מנהיגות שהשאירו את רישומן והשפעתן על כולנו, ליזי כהן וגילה לוי.
רשת למידה אישית (PLN): ברשת הלמידה האישית שלי ישנם אנשים שהיו פעם זרים והיום הם חברים כמו סוזן צעירי, ג'יי הורוויץ או ראובן וורבר. לפי הגדרת המושג מנהיג, הם משמשים מנהיגים ומורי דרך, כל אחד בדרכו הוא. יש גם אנשים שאינני מכירה, זרים גמורים שאיני יודעת דבר על חייהם אך הדברים שהם כותבים לעיתים משפיעים על השקפת עולמי. את כולם אני מוצאת בתוך קורא הrss שלי והם אפילו אינם יודעם על קיומי. לא כל אחד מהם מנהיג, או הולך בראש ומראה את הדרך לאחרים, אך רבים מהם אכן כאלה. קארל פיש הוא אחד מאלה שאת דבריו אני קוראת, אך הפעם אינני מסכימה עם דבריו.

למה שאשתנה?

Sheryl Nussbaum-Beach כותבת במאמרון שכותרתו "למה להשתנות?" מדוע לדעתה המורים חייבים להשתנות למרות הקושי הכרוך בכך. תירגמתי וערכתי את הכתוב- בגלל ההזדהות העמוקה שלי עימו.

"למה להשתנות? מאותה סיבה שהמורים עוסקים בהוראה מלכתחילה. כי ההוראה אינה רק מקום עבודה אלא גם שליחות ולכן המורה יעשה כל מה שצריך כדי לעשות שינוי בחיי התלמידים שלו. כל זאת, בגלל שאכפת לו מהילדים ובגלל שאם אין לו את אותן מיומנויות חדשות הוא אינו יכול להעניק אותן לתלמידיו.

למה להשתנות? בגלל שמכל האנשים בעולם, המורים הם אלו שמבינים את ערך הלמידה לאורך כל החיים. המורה צריך להשתנות כי הוא יודע באופן אינטואיטיבי שמערכות יחסים הן חשובות והוא מעוניין בהשארת מורשת לילדים. המורה ישתנה בגלל שהוא מבין שלמידה היא דינמית ולא להשתנות פירושו להפסיק לצמוח.

למה להשתנות? בגלל שמי שמחליט להיות מורה, מחליט לעשות משהו "גדול יותר מהחיים" ומשמעותי יותר מכסף, הכרה ומעמד. מי שמחליט להיות מורה, עושה זאת בגלל השינויים-- השינויים בעולם שהוא רוצה לעשות באמצעות הילדים. המורה צריך להשתנות כי הוא רוצה לעשות את מה ש"נכון"--פשוט בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו.

למה להשתנות? בגלל שכאשר מחליטים לעסוק בהוראה, מבינים את הצורך להיות מודל לאחרים. מורים רגילים לעבוד שעות ארוכות, רגילים למחוייבות שאין בה הכרה רבה אבל יודעים שלעשייה ולהוראה יש תוצאות ארוכות טווח.

אתה המורה-- משתנה כי העולם השתנה ואי קריאת תיגר על הססטוס קוו הוא הדבר המסוכן ביותר ברגע זה. אתה משתנה כי אתה אוהב ללמוד וגם בגלל שאתה אוהב ילדים ואתה יודע שהם צריכים שתאיר את דרכם בעולם הזה המשתנה תדיר. על מנת לעשות את זה עלייך לפני כן למצוא את דרכך . אלה הסיבות שבגללן אתה וגם הם צריכים להשתנות".

מיומנויות המאה ה-21, ידע והערכה

למרות שמיומנויות המאה ה-21 אינן מהוות חידוש בפני עצמן, אין ספק שבעידן הנוכחי כמו גם בעתיד הנראה לעין, נדרש מבוגר ביה"ס להיות בעל יכולות יצירתיות, גמישות, יכולת הסתגלות לחידושים ומסוגלות לחשיבה ביקורתית, יותר מאשר בעבר. צריך להדגיש כי מיומנויות אלה מבוססות על בסיס ידע שאי אפשר בלעדיו. בודאי שאין בהדגשת חשיבות מיומנויות אלה משום המעטה בחשיבות של רכישת ידע והבנה של תחומים רבים.

על כך כתוב בדו"ח ה-national center on education and the economy : "בעולם שבו יחיו התלמידים של היום תדרש רמה גבוהה מאד של קריאה, כתיבה, ספרות, היסטוריה ואמנויות שיהוו יסוד שאי אפשר לוותר עליו עבור רוב האנשים שישמשו ככוח העבודה".

גם Daniel Willingham כותב על מיומנויות המאה ה-21: "מיומנויות אלה דורשות הבנה עמוקה של תחום הדעת והשגת הבנה כזו איננה קלה, בלשון המעטה. הבנה רדודה דורשת ידע של מספר עובדות, הבנה עמוקה דורשת ידיעת העובדות וידיעה כיצד העובדות תואמות או קשורות זו לזו- ראיית השלם. אין זה פשוט. מיומנויות כמו- חשיבה ביקורתית, יכולת ניתוח או יצירתיות קשורות לתוכן. יש לנתח תוכן היסטורי באופן שונה מניתוח תוכן ספרותי. מרבית התלמידים אינם רוכשים ידע עמוק של נושאי ליבה ולכן, אין טעם להדגיש ניתוח או חשיבה ביקורתית אלא אם מתייחסים לתוכן הבעיה ברצינות. אין אחד ללא השני". Elena Silva בדו"ח נוסף של Education Sector מתייחסת לדרישות האינטלקטואליות הנדרשות בשוק העבודה של המאה ה-21 ולצורך הקיים במדידת המיומנויות הללו. היום, כך נטען, סטודנטים, עובדים ואזרחים מן השורה נדרשים לפתור בעיות בעלות היבטים מרובים על ידי הפעלת חשיבה יצירתית והפקת רעיונות מקוריים ממקורות מרובים של מידע. ועל כן יש צורך במבחנים שימדדו את היכולת לעשות כך. נקודת המוצא של הדו"ח היא שאין צורך במבחנים נוספים למדידת מיומנויות אלה, נדרשים מבחנים טובים יותר שייבדקו את יכולת התלמידים להשתמש במיומנויות שנדרשות על מנת שתלמידים יצליחו בעידן הנוכחי. הדוגמא הניתנת היא (CWRA (College Work and Readiness Assessment .

בדוגמא הניתנת בדו"ח, הציבו בפני תלמידים בעיות אותנטיות כגון טיפול בעומס תנועה בעיר, המתרחש בשל גידול בנפח האוכלוסיה בעיר. לתלמידים ניתנו דו"חות מחקריים ומסמכים אחרים שיכולים לעזור להם לנסח את תשובותיהם. נדרש מהם להפגין יכולות בקריאה ובמתמטיקה כמו גם מיומנויות גבוהות יותר שכוללות מיומנויות הערכה, ניתוח מידע ויצירתיות בדרך שאותה הם מציעים ליישום המידע הנוגע לבעיות אמיתיות.

ניתן למצוא פגם בכך שלתלמידים ניתן מידע מוכן ונאמר להם שהתשובות עשויות להמצא בו. נראה כי הדבר עשוי להגביל את היצירתיות שאותה הם יכולים להפגין. ייתכן שתלמידים שחושבים "מחוץ לקופסא" יחשבו על פיתרון שאינו נמצא באותם דו"חות מחקריים , אלא במקום אחר דווקא. למרות זאת, אין ספק שמבחנים כאלה עשויים "לספק את הסחורה" יותר טוב ממבחנים רגילים.

מהגרים דיגיטליים או חלוצים דיגיטלים?

בכל יום שני בצהריים, נוחת בתיבת הדואר שלי מכתב עם הפתעה מ- Kathy Schrock. אני מנויה על עלון הרשת שלה זה מספר שנים. ההפתעות המצורפות הן בעיקר יישומים חביבים ושימושיים שבחלקם אינם ידועים לי ומעניין לבדוק כיצד אפשר לשלבם בלמידה.

אך אין זה הכל, יש לה גם בלוג. לפני כחודש פרסמה Kathy Schrock מאמרון בנושא מהגרים, ילידים וחלוצים הדיגיטלים. (לי לא נותר אלא להצטער שלא חשבתי על המושג הזה קודם). המושג מהגרים דיגיטליים נהגה לראשונה על ידי Mark Prensky בשנת 2001, כפי הנראה במאמר שכתב בOn the Horizon. ו-Kathy Schrock כותבת:

"אני לא גדלתי עם הטכנולוגיה, היא גדלה איתי ואני הייתי שם בכל צעד שנעשה בדרך. אני סבורה שאלו מאיתנו שנכחו שם מההתחלה ואימצו כל טכנולוגיה כאשר זו הגיעה, לא צריכים להקרא "מהגרים דיגיטליים. אינני זקוקה לקרוא את ספרי העזר לשם שימוש בתוכנה, אני תמיד בוחרת אתרים מהימנים על מנת לאתר מידע ואני דוברת את השפה הרהוטה שבה "לגגל" איננה פועל מתקבל על הדעת".

Schrock מציעה קטגוריה שלישית למשתמשי טכנולוגיה. אותה קבוצה של משתמשים אשר גדלו ביחד עם צמיחת הטכנולוגיה. קבוצת המשתמשים אשר שולטים גם במיומנויות (שנלמדו תוך שנים של חקר וטעייה ולקיחת סיכונים טכנולוגיים), גם בתהליכים (שנלמדו גם מעולם ה"פנים אל פנים" וגם מהעולם המקוון) ובאוריינות מידע ובחירת הכלים המתאימים למשימה.

המשתמשים האלה בעיניה (ואני מסכימה לחלוטין) הם "מנטורים" (mentors) או במילים אחרות "מורי הדרך" בתחום החינוך שבהתלהבותם הרבה הם מחפשים ללא הרף אחר טכנולוגיות חדשות וישנות אשר יכולות לתמוך בהוראה ולמידה בדרך משמעותית ותמיד משתפים אחרים בממצאיהם. הקבוצה הזו היא קבוצה "סגורה" מבחינה גילית שכן, עפ"י ההגדרה האומרת שאותם חלוצים "גדלו" עם הטכנולוגיה, הם צריכים להיות בני כ-50 או יותר.

יש הרבה "מהגרים דיגיטליים", מורים שהגיעו לזירת הטכנולוגיה מאוחר יותר ומטמיעים את הטכנולוגיה באופן משמעותי לתוך ההוראה והלמידה. אותם מורים "מביני עניין" בטכנולוגיה, מלמדים את הדור הנוכחי של "ילידים דיגיטליים".

אינני חשה מהגרת בעולם זר בטכנולוגיה העכשווית, לעיתים קרובות אני חשה שאני בקיאה בו יותר מאלו המכונים "ילידים דיגיטליים". ההגדרה שאותה הצגתי כאן, היא הגדרה שאיתה אני חיה בשלום. אני חלוצה דיגיטלית. מי בא לייבש את הביצות?

איזה טעם נפלא יש לדגים במסעדה הזו!

עוד מורה נדהם ומחוייך מול המוטיבציה וההנאה של ילדים הכותבים בבלוגים הוא Mark Pullen המלמד כיתה ג' בבית ספר במישיגן וכותב על חוויותיו בבלוג שלו.
משימת הכתיבה שהוא נתן לתלמידיו בבלוג שפתח להם, היתה לכתוב על מסעדה שהם אוהבים במיוחד. גם אני חייכתי כשקראתי את התיאור הבא:

"like it because when they cook the calamari you can almost taste the salty good ness. When a ton juicy calamari hits my plate. My mouth starts to water I can see it sizzeling on my plate .when the Waiter leaves the table my mom makes the kids wait and the adults get to pick first. When are food comes I start golping it down right away. When the bill comes and every body is done we have full tumes and that’s why I like the Fish Dock"

איזה תיאור נפלא של ילד בכיתה ג'! איזה מזל שהוא כתב את התיאור הזה בבלוג וכך יכולתי גם אני ליהנות מכתיבתו של הילד.

למרות שהבלוג הזה הוא בלוג שיתופי (כלומר שכל הילדים כותבים רשומות באותו מרחב), ואני מעדיפה מצב שבו לכל ילד יש מרחב אישי להתבטא בו ולמרות שניכר שהכתיבה עברה הגהה לשונית לפני פרסומה (לעיתים עדיף להשאיר את הכתיבה אותנטית בעיניי), ולמרות שהמורה עצמו פרסם את הרשומות ולא הילדים- הבלוג הזה נותן עוד חיזוק לדעתי החיובית אודות שימוש בבלוגים לכתיבה בבתי ספר.

מוכרחים להיות אופטימיים...

לאחרונה פורסם מחקר חדש שנתוניו מצביעים על כך שמספר הולך וגדל של בתי ספר משלבים את הטכנולוגיה בכיתות ומעודדים את השימוש בה מחוץ לכותלי ביה"ס.

המחקר בדק 1436 מורים, ספרנים בית ספריים ומומחי מדיה (רכזים?)ומצא ש77 אחוז מהמורים דיווחו שבתי הספר שלהם נותנים שיעורי בית שיש בהם הפנייה או שימוש באינטרנט. יותר מכך, תלמידים עסוקים ביצירת מדיה: 24 אחוז מבתי הספר היסודיים מדווחים שהתלמידים יוצרים סרטוני וידאו כחלק משיעורי הבית שלהם (באחוזים הולכים וגדלים ככל ששכבת הגיל עולה), 43 אחוזים בחטיבות הביניים ו60 אחוזים בבתי הספר התיכוניים.

Dave Nagel כותב ב- THE Journal כי נראה שינוי לטובה במידה שבה מורים משתמשים בטכנולוגיה על ידי שילוב כלים חדשים בכיתותיהם. בנוסף, בתי ספר מעודדים שימוש חיובי בטכנולוגיה מחוץ לביה"ס על ידי מתן שיעורי בית המחייבים שימוש באינטרנט. התלמידים לומדים מיומנויות טכנולוגיות בכיתה הכוללים הפקת סרטוני וידאו בין השאר, דבר שמעודד אותם להיות יוצרים, לא רק צרכנים של מדיה. הוא מצטט את Peter Grunwald נשיא ומייסד של Grunwald Associates עורכי המחקר: "הגישה והשימוש באינטרנט והכרת מגוון רב של טכנולוגיות ויישומים נדרשים לצורך הצלחתו האקדמית של התלמיד".

למרות שהמחקר הזה מומן על ידי חברה מסחרית המעורבת בחינוך והעוסקת ב...יצירת סרטוני וידאו, ואינו מחקר אקדמי מדעי, אני מוכנה לאמץ את המסר המעודד האומר שיש הכרה של אנשי חינוך בצורך להגביר את הדגש על אוריינות המדיה כדרך לעזור לתלמידים לפתח חשיבה ביקורתית ויצירתית.

ואם בנוסף, נעודד את התלמידים ליצור תוכן איכותי, מולטימדיאלי או טקסטואלי ולצרוך אותו בצורה נבונה ומושכלת, יצאנו נשכרים.

על מטרות, תוכניות ולמידה אחרת

האם מורה שאינו: מצהיר על מטרותיו בבירור, מטרותיו מעורפלות, יש לו קושי בהערכת התקדמותם של תלמידיו, תוכנית הלימודים שלו משתנה כמעט יום- יום, אף פעם אינו משתמש במבחנים באופן תדיר וכמעט תמיד אינו דבק בנושא...הוא מורה גרוע?

כך מציג את עצמו Dean Shareski ומגדיר את תפקידו כמורה -"אדם המספק תמיכה ותובנות לתלמידיו". הוא מספר שהוא מספק ללומדים שלו מחוונים ובונה את הקריטריונים עם הלומדים שלו תוך הדגשה של תגובות תיאוריות. הוא משוכנע לחלוטין שמתרחשת למידה אצל לומדיו גם מתוך כך שהוא קורא את הבלוגים שלהם, המלווים את הלמידה שלהם.

בעיניו סוג ההערכה הנכון ביותר הוא הערכה מיידית (מעצבת) ותיאורית. הגדרת תוצאות במונחים מספריים, מערפל את הלמידה האמיתית שמתרחשת.

הוא טוען שתוצאות הלמידה של הלומדים אצלו הן:

- למידה חברתית ומקושרת

- למידה אישית ומוכוונת אישית (self directed)

- למידה לחלוק עם אחרים (shared) ולמידת שקיפות

- למידה עשירה בתוכן ומגוונת

הכותב כותב כי תפקידו הרשמי "יועץ ללמידה דיגיטלית" (Digital Learning Consultant).

לעיתים, אני עוסקת בבניית תוכנית עבודה עם מורים העובדים בסביבה דיגיטלית עם תלמידיהם. למרות שאני מזדהה עם הכתוב למעלה, אני מוצאת שרוב האנשים זקוקים לתוכנית כזו.

לב ליבה של התוכנית הוא מטרותיה הלימודיות. מטרות שמבהירות למורה מה הסיבה שבגללה הוא נוקט גישה זו או אחרת ומה הן התוצאות שלהן הוא מצפה. האם הוא מצפה לכך שהתלמיד ידע עובדות (הכנת תעודת זהות לחיים נחמן ביאליק- באיזו שנה נולד האיש?) או שאנו מצפים שיפתח חשיבה גמישה שיש בה יכולת העברה של ההבנה מתחום אחד לתחום אחר (ספרות יפה כמקור היסטורי). אבל יש לזכור שתוכנית, למרות יתרונותיה יכולה גם לשמש קופסא שמונעת מהאדם לפרוץ את גבולותיו- היא יכולה למנוע יצירתיות ואלתור שבלעדיהם אמנות ההוראה נשארת הוראה. בנוסף, יש לזכור שתוכנית למידה יכולה להבנות בדרכים שונות, שיתוף הלומדים בבנייתה, כפי שכתוב למעלה, היא דרך שיש בה פוטנציאל להביא לאחריות של הלומד ללמידתו ולהביאו ללמידה מוכוונת אישית ולאחריות על למידתו.

נימוסים והליכות: "כאן לא צועקים!"

"You should learn not to make personal remarks,' Alice said with some severity; `it's very rude.'"

מתוך מסיבת התה הפרועה- עליסה בארץ הפלאות/ לואיס קרול, איור/ ג'ון טניאל

Laila Weir כותבת על נימוסים והליכות אינטרנטיים (Netiquette ) במגזין Edutopia ורואה בכך הרבה יותר מאשר לדעת לסרב לקבל עוגיות דיגיטליות מזרים או להמנע מלרשום שמות בלתי בדויים.

לדעתה, יש לשלב בשיעורים הרגילים שיעורי נטיקה ולקרוא להם שיעורי נימוסים ואתיקה ברשת. היא חושבת (ואני מסכימה) שככל שהתלמידים גדלים ומשתלבים בחברה, הם צריכים לדעת כיצד לתקשר באופן נכון. גם אם נדמה לנו שהם נולדו עם האיי- פודים צומחים להם מהאזניים, הם לא ילמדו כיצד לתקשר באופן נכון בלי שננחה אותם, כפי שלא ידעו כיצד לכתוב קורות חיים או להחזיק מזלג (נושא כאוב...- אהבתי את ההשלכה).

אז מה היא נטיקה טובה? במאמר ניתנות דוגמאות לנטיקה גרועה הכוללות "צעקה" (שימוש בגופנים בעלי גודל גדול מהרגיל) או שימוש בשפת IM (שפת המסרים המיידיים) בכתיבה רשמית; ואני מוסיפה גם, העברה של ברכות "אישיות" לשנה החדשה שהמילה FW מופיעה בראשן מספר פעמים, או מכתב ללא נושא, המכיל את רשימת הנמענים הקודמים של המכתב, או שנראה כפתק שהושלך על שולחנך. לנושא זה מתקשרים נושאים נוספים הכוללים בריונות רשת מחוץ לשעות הלימודים, חינוך מול חסימה ועוד.

כאשר אני קוראת את הכללים שנוסחו על ידי בתי ספר (מצ"ב מסמך שנוסח על ידי Modesto city schools ) והרואים בשליחת דואר אלקטרוני, כסוגה שצריך ללמדה כפי שמלמדים כתיבת מכתב הנשלח בדואר צב, מתחזקת בי התחושה, שיש להקדיש זמן ללימוד המיומנויות האלה בכיתה וכל המקדים הרי זה משובח.

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי...?

אולי פיספסתי משהו?
Christensen ו- Horn סוקרים את ספרם: Disrupting Class ב-Edutopia ומתארים את "כיתת העתיד":
התלמיד יושב עם מחשב נייד, ובונה משפטים בסינית מול תוכנה המספקת לו משוב המותאם להצלחה או כישלון במשימה (מה חדש?) וכך זה נשמע:

"This vision for the classroom of the future is not new. It's one that people have talked and dreamed about for years in a variety of forms: Students partake in interactive learning with computers and other technology devices; teachers roam around as mentors and individual learning coaches; learning is tailored to each student's differences; students are engaged and motivated."

התלמידים עוסקים בלמידה אינטראקטיבית מול המחשבים, אזניות חוסמות רעש על אזניהם והמורים מרחפים/ מסיירים בחדר הלימוד כתומכים ומדריכים אישיים, הלמידה מותאמת לשונות בין התלמידים המונעים ללמידה פעילה.
הם כותבים כי התשובה לשינוי פני החינוך איננה השקעה של עוד כסף בציוד (ארה"ב השקיעה 60 ביליון דולר בשני העשורים האחרונים בציוד בתיה"ס ובמיחשובם), אלא מושג שאותו הם מכנים: disruptive innovation שעל פיו:

"“by using it to compete against the existing paradigm and serve existing customers, but to target those who are not being served. It is those students who are not being served by today’s structure who will most benefit from the new concepts.”

כלומר, לפנות לאותם מקומות שבהם הטכנולוגיה אינה מנוצלת בשל המבנה הקיים היום, לשאוף לפרדיגמה אחרת הכוללת גם הוצאת המחשב מיד המורה.
לכאורה, מסר חשוב שבו התלמיד סוף סוף במרכז והשונות בין התלמידים מוכרת. בשאיפה לחזור לחינוך הפרה-תעשייתי של one-room schoolhouses שבה למדו תלמידים מגילאים שונים בחדר כיתה אחד בארה"ב של המאה ה-19.
אבל, אליה וקוץ בה.
אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה- להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז -התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?
אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג'ורג' אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.