במאמרון זה ובבאים אחריו, אני מנסה להביא בתמצות חלק מדבריה של Gráinne Conole מהאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, המנתחת את הקשר בין טכנולוגיות הweb 2.0 ובין תיאוריות למידה ופרקטיקות פדגוגיות.
מצאתי את עצמי קוראת ומהנהנת בהסכמה עם דבריה שקריאתם מהווה חלק מהנסיון להגיע לתובנה מובנית יותר של מקצת הקשיים והתסכולים שבהם אני נתקלת בבואי לקדם שימוש בטכנולוגיות עדכניות שיהוו מנוף פדגוגי ולא רק התאמה של משהו חדש לדרכים ישנות.
יש מתאם ברור בין הטכנולוגיה הזו לבין גישות פדגוגיות קונסטרוקטיביטיות, חברתיות ואחרות. הבנת המתאם והפוטנציאל הקיים בטכנולוגיה יכולה להביא אולי לשימוש מושכל יותר המתאים למטרות החינוכיות שאותן אנו רוצים לקדם.
הנקודה הראשונה שאותה מעלה Conole נוגעות לסתירה שבין המושגים הרווחים בחינוך: הראשונה היא צורך לערוך רפלקציה, בניה שיתופית של ידע או פיתוח הבנה אישית ובין המהירות והמיידיות, הנגישות למידע עצום בלחיצת עכבר, יחד עם הערוצים הרבים של תקשורת ורשתות חברתיות. היא משווה זאת לאוכל מהיר (fast food) מול גישת האוכל האיטי (והבריא יותר).
נקודה נוספת שאותה היא מעלה, היא web 2.0 כטכנולוגיה של "חכמת ההמונים" (וויקיפדיה, mash-ups ועוד). היא חשה שבחינוך, למרות שיש שיפור בעידוד הלמידה השיתופית בקבוצות, אין עדיין מספיק אסטרטגיות המכירות בתרומתו של היחיד בלמידה זו.
נקודה שלישית היא הצורך בשינוי של דרכי הערכה: "אם המידע כל כך נגיש, בודאי שתהליכי הערכה המתבססים קודם כל על איחזור מידע כבר אינן מתאימים". בעולם הweb 2.0 שבו העתקה והדבקה, שילוב מקורות מידע ועריכת עבודתם של אחרים נפוצה. בחינוך, פעולות אלה נחשבות לפלגיאריזם.
הנקודה הרביעית נוגעת לבלוגוספרה ולדרך שבה רעיונות מתפתחים, מועברים ומשתנים מבלוג לבלוג תוך שמירה על ציטוט המקור- והקושי למצוא את המקור האמיתי של הרעיון המובע. למרות זאת, היא רואה בבלוג האישי, מרחב להבעת רעיונות, חלק ממרחב של קהילה חושבת ויומן רפלקטיבי המהווה מאגר של רעיונות ומקורות.
הנקודה החמישית היא מושג "חכמת ההמונים" שעל פיו, ישנן דרכים חדשות להבנות ביחד רעיונות והתומך תוכן הבנוי על ידי המשתמש. דבר זה מנוגד בעיניה לחינוך המפוצל לתחומי דעת שבו גוף הידע סטאטי ובלתי משתנה והמורה הוא המומחה היחיד. web 2.0 מטבעו נוגע לתחומי דעת מורכבים ומשתנים והיחיד שבבסיסו אינו מומחה אלא חלק מרשת חברתית של אחרים.
היא מצביעה על בעיה נוספת, משמעותית בעיני, הנוגעת לכך שגם כאשר הפדגוגיה ממוקדת לומד, המערכת החינוכית איננה כזו. התהליכים האדמיניסטרטיביים ודרכי ההערכה כבולים למבנים היררכיים ומבוזרים.
בעיקרון, השאלה המרכזית אותה מעלה Conole היא - האם איפשור של טכנולוגיות ה- web 2.0 לשימוש במערכת החינוך יביא את השינוי, או שנדרש דבר מה נוסף? האם השינוים בפרקטיקה החברתית שמתרחשים תוך אימוץ טכנולוגיות אלה בחברה נראים אחרת כאשר הם מחלחלים לתוך החינוך?
הפער בין הפרקטיקה החינוכית האובייקטיבית והאינדבידואליסטית ובין הפילוסופיה של הטכנולוגיה של web 2.0, החברתיות והסובייקטיביות נראה כבלתי ניתן לגישור. האמנם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה