נימוסים והליכות: "כאן לא צועקים!"

"You should learn not to make personal remarks,' Alice said with some severity; `it's very rude.'"

מתוך מסיבת התה הפרועה- עליסה בארץ הפלאות/ לואיס קרול, איור/ ג'ון טניאל

Laila Weir כותבת על נימוסים והליכות אינטרנטיים (Netiquette ) במגזין Edutopia ורואה בכך הרבה יותר מאשר לדעת לסרב לקבל עוגיות דיגיטליות מזרים או להמנע מלרשום שמות בלתי בדויים.

לדעתה, יש לשלב בשיעורים הרגילים שיעורי נטיקה ולקרוא להם שיעורי נימוסים ואתיקה ברשת. היא חושבת (ואני מסכימה) שככל שהתלמידים גדלים ומשתלבים בחברה, הם צריכים לדעת כיצד לתקשר באופן נכון. גם אם נדמה לנו שהם נולדו עם האיי- פודים צומחים להם מהאזניים, הם לא ילמדו כיצד לתקשר באופן נכון בלי שננחה אותם, כפי שלא ידעו כיצד לכתוב קורות חיים או להחזיק מזלג (נושא כאוב...- אהבתי את ההשלכה).

אז מה היא נטיקה טובה? במאמר ניתנות דוגמאות לנטיקה גרועה הכוללות "צעקה" (שימוש בגופנים בעלי גודל גדול מהרגיל) או שימוש בשפת IM (שפת המסרים המיידיים) בכתיבה רשמית; ואני מוסיפה גם, העברה של ברכות "אישיות" לשנה החדשה שהמילה FW מופיעה בראשן מספר פעמים, או מכתב ללא נושא, המכיל את רשימת הנמענים הקודמים של המכתב, או שנראה כפתק שהושלך על שולחנך. לנושא זה מתקשרים נושאים נוספים הכוללים בריונות רשת מחוץ לשעות הלימודים, חינוך מול חסימה ועוד.

כאשר אני קוראת את הכללים שנוסחו על ידי בתי ספר (מצ"ב מסמך שנוסח על ידי Modesto city schools ) והרואים בשליחת דואר אלקטרוני, כסוגה שצריך ללמדה כפי שמלמדים כתיבת מכתב הנשלח בדואר צב, מתחזקת בי התחושה, שיש להקדיש זמן ללימוד המיומנויות האלה בכיתה וכל המקדים הרי זה משובח.

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי...?

אולי פיספסתי משהו?
Christensen ו- Horn סוקרים את ספרם: Disrupting Class ב-Edutopia ומתארים את "כיתת העתיד":
התלמיד יושב עם מחשב נייד, ובונה משפטים בסינית מול תוכנה המספקת לו משוב המותאם להצלחה או כישלון במשימה (מה חדש?) וכך זה נשמע:

"This vision for the classroom of the future is not new. It's one that people have talked and dreamed about for years in a variety of forms: Students partake in interactive learning with computers and other technology devices; teachers roam around as mentors and individual learning coaches; learning is tailored to each student's differences; students are engaged and motivated."

התלמידים עוסקים בלמידה אינטראקטיבית מול המחשבים, אזניות חוסמות רעש על אזניהם והמורים מרחפים/ מסיירים בחדר הלימוד כתומכים ומדריכים אישיים, הלמידה מותאמת לשונות בין התלמידים המונעים ללמידה פעילה.
הם כותבים כי התשובה לשינוי פני החינוך איננה השקעה של עוד כסף בציוד (ארה"ב השקיעה 60 ביליון דולר בשני העשורים האחרונים בציוד בתיה"ס ובמיחשובם), אלא מושג שאותו הם מכנים: disruptive innovation שעל פיו:

"“by using it to compete against the existing paradigm and serve existing customers, but to target those who are not being served. It is those students who are not being served by today’s structure who will most benefit from the new concepts.”

כלומר, לפנות לאותם מקומות שבהם הטכנולוגיה אינה מנוצלת בשל המבנה הקיים היום, לשאוף לפרדיגמה אחרת הכוללת גם הוצאת המחשב מיד המורה.
לכאורה, מסר חשוב שבו התלמיד סוף סוף במרכז והשונות בין התלמידים מוכרת. בשאיפה לחזור לחינוך הפרה-תעשייתי של one-room schoolhouses שבה למדו תלמידים מגילאים שונים בחדר כיתה אחד בארה"ב של המאה ה-19.
אבל, אליה וקוץ בה.
אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה- להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז -התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?
אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג'ורג' אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.

ממודפס לדיגיטלי

אנו רואים לעיתים קרובות בתי ספר המפרסמים את עלוני המידע שלהם ואת עיתוני בית ספר גם באינטרנט.

באופן אישי, לא אטרח להכנס לאתר בית ספר, לקרוא את חדשות בית ספר אשר לרוב הינן העתק html מדויק של העלון המודפס (לומען האמת, גם את המהדורה המודפסת שאותה ערכה בקפידה המורה הממונה, אינני קוראת במלוא תשומת הלב..) ייתכן שמטרת העלון הדיגיטלי המועלה לרשת בנוסף לעלון המודפס, היא להגיע לקהל קוראים רחב יותר (אינני בטוחה שיוספה מקרית-גת ממש מעוניינת לקרוא את חדשות בית ספר הנמצא בחיפה, אבל ניחא).

Jeff Utecht מוטרד מהמעבר ממודפס לדיגיטלי בעלונים ודפי מידע של בתי ספר ונותן כמה טיפים שאולי ישפרו את המעבר הזה לפרסום אפקטיבי יותר. בעיניו, כתיבת בלוג היא אמצעי נהדר - קל לשימוש, קל לעדכון ואסתטי (ואני מוסיפה גם - תקשורתי). הוא מספק כמה טיפים למעבר אפקטיבי למדיה דיגיטלית:

1. קצר יותר הוא טוב יותר- לא לכתוב על יותר מדי נושאים באותו מאמרון.

2. לפרסם לעיתים תכופות יותר.

3. תמונות, תמונות, תמונות... אין דבר שההורים אוהבים יותר מאשר לראות את הקטנטנים שוקדים על לימודיהם בכיתה (תמונות באישור הורים כמובן).

4. לא לשכוח את הנימה האישית...

5. מעקב אחרי הסטטיסטיקה (כניסות, תגובות וכו') נותן תמונה כללית לכמות קהל היעד שאליה המורה כותב.

ואני מוסיפה-

6. תקשורת- לבדוק תגובות, לענות עליהן ולשמור על רמת פעילות תקשורתית גבוהה.

Geff Utecht מסיים במשפט הבא:

"Learning to communicate with parents in a digital world is more then coping and pasting your newsletter into a web page. It means learning a new writing skill…the same skills we need to be teaching our students. "

בפרסום עלון בית ספרי לאינטרנט, יש לדעתי יותר מאשר מיומנות כתיבה חדשה עבור המורה, תריכה להיות בה תפיסה שונה לחלוטין של העולם הדיגיטלי שאינה דומה לעולם המודפס.

פדגוגיות וטכנולוגיות

במאמרון זה ובבאים אחריו, אני מנסה להביא בתמצות חלק מדבריה של Gráinne Conole מהאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, המנתחת את הקשר בין טכנולוגיות הweb 2.0 ובין תיאוריות למידה ופרקטיקות פדגוגיות.
מצאתי את עצמי קוראת ומהנהנת בהסכמה עם דבריה שקריאתם מהווה חלק מהנסיון להגיע לתובנה מובנית יותר של מקצת הקשיים והתסכולים שבהם אני נתקלת בבואי לקדם שימוש בטכנולוגיות עדכניות שיהוו מנוף פדגוגי ולא רק התאמה של משהו חדש לדרכים ישנות.
יש מתאם ברור בין הטכנולוגיה הזו לבין גישות פדגוגיות קונסטרוקטיביטיות, חברתיות ואחרות. הבנת המתאם והפוטנציאל הקיים בטכנולוגיה יכולה להביא אולי לשימוש מושכל יותר המתאים למטרות החינוכיות שאותן אנו רוצים לקדם.

הנקודה הראשונה שאותה מעלה Conole נוגעות לסתירה שבין המושגים הרווחים בחינוך: הראשונה היא צורך לערוך רפלקציה, בניה שיתופית של ידע או פיתוח הבנה אישית ובין המהירות והמיידיות, הנגישות למידע עצום בלחיצת עכבר, יחד עם הערוצים הרבים של תקשורת ורשתות חברתיות. היא משווה זאת לאוכל מהיר (fast food) מול גישת האוכל האיטי (והבריא יותר).
נקודה נוספת שאותה היא מעלה, היא web 2.0 כטכנולוגיה של "חכמת ההמונים" (וויקיפדיה, mash-ups ועוד). היא חשה שבחינוך, למרות שיש שיפור בעידוד הלמידה השיתופית בקבוצות, אין עדיין מספיק אסטרטגיות המכירות בתרומתו של היחיד בלמידה זו.
נקודה שלישית היא הצורך בשינוי של דרכי הערכה: "אם המידע כל כך נגיש, בודאי שתהליכי הערכה המתבססים קודם כל על איחזור מידע כבר אינן מתאימים". בעולם הweb 2.0 שבו העתקה והדבקה, שילוב מקורות מידע ועריכת עבודתם של אחרים נפוצה. בחינוך, פעולות אלה נחשבות לפלגיאריזם.
הנקודה הרביעית נוגעת לבלוגוספרה ולדרך שבה רעיונות מתפתחים, מועברים ומשתנים מבלוג לבלוג תוך שמירה על ציטוט המקור- והקושי למצוא את המקור האמיתי של הרעיון המובע. למרות זאת, היא רואה בבלוג האישי, מרחב להבעת רעיונות, חלק ממרחב של קהילה חושבת ויומן רפלקטיבי המהווה מאגר של רעיונות ומקורות.
הנקודה החמישית היא מושג "חכמת ההמונים" שעל פיו, ישנן דרכים חדשות להבנות ביחד רעיונות והתומך תוכן הבנוי על ידי המשתמש. דבר זה מנוגד בעיניה לחינוך המפוצל לתחומי דעת שבו גוף הידע סטאטי ובלתי משתנה והמורה הוא המומחה היחיד. web 2.0 מטבעו נוגע לתחומי דעת מורכבים ומשתנים והיחיד שבבסיסו אינו מומחה אלא חלק מרשת חברתית של אחרים.
היא מצביעה על בעיה נוספת, משמעותית בעיני, הנוגעת לכך שגם כאשר הפדגוגיה ממוקדת לומד, המערכת החינוכית איננה כזו. התהליכים האדמיניסטרטיביים ודרכי ההערכה כבולים למבנים היררכיים ומבוזרים.
בעיקרון, השאלה המרכזית אותה מעלה Conole היא - האם איפשור של טכנולוגיות ה- web 2.0 לשימוש במערכת החינוך יביא את השינוי, או שנדרש דבר מה נוסף? האם השינוים בפרקטיקה החברתית שמתרחשים תוך אימוץ טכנולוגיות אלה בחברה נראים אחרת כאשר הם מחלחלים לתוך החינוך?
הפער בין הפרקטיקה החינוכית האובייקטיבית והאינדבידואליסטית ובין הפילוסופיה של הטכנולוגיה של web 2.0, החברתיות והסובייקטיביות נראה כבלתי ניתן לגישור. האמנם?

חופשה או עבודה? לעבוד בחברת גוגל

בכתבה שפורסמה לאחרונה ב CBS NEWS כותב John Blackstone על יתרונות העבודה בGoogle. הוא מלווה עובדים בחברה הנוסעים למקום העבודה באוטובוס יוקרתי ונוח הכולל עמדות עבודה אלחוטיות, אוכלים ארוחות איכותיות ובריאות (בחינם) באחד מ 19 בתי קפה הנמצאים במתחם החברה, מתעמלים בחדר הכושר או שוחים בבריכה בשעות העבודה (כולל כביסת הבגדים בחומרים אקולוגיים) , מקבלים מסז'ים, מעונות יום לילדים בתנאים נוחים...בקיצור כל מה שצריך כדי להרגיש נוח וטוב. Jeffrey Pfeffer מבית ספר למינהל עסקים של סטנפורד אומר:
"Ironically, the hardest thing to copy at Google is not the free food or massages or parking, which anyone can do," says Pfeffer. "The hardest thing to copy and for corporate leaders to get in their heads is that if you hire intelligent people you actually let them use their intelligence." "If you give them freedom, they will amaze you," says Bock. "They'll surprise you with what they come up with." And sometimes, they will come up with great things over one of those delicious free meals."
ובתרגום חופשי- הדבר הקשה ביותר לחיקוי בעבודה בגוגל אינו דווקא תנאי העבודה, אלא ההבנה היא שאם אתה מעסיק אנשים אינטליגנטיים בעבודה ומעניק להם חופש להשתמש באינטליגנציה שלהם, הם יפתיעו אותך בדברים הנפלאים ביותר העולים על הדעת.
Tim Stahmer מהרהר על מאמר זה בבלוג שלו ומעלה שאלה מעניינת הנוגעת לנושא החינוך והלמידה בבתי ספר וחושב שחיקוי של דרך החשיבה של מנהלי Google לא היתה מזיקה גם בבתי ספר:
"That open, collaborative atmosphere at the core of Google’s corporate philosophy should be a fundamental part of teaching and learning in our schools."
בעיניו, האווירה הפתוחה והשיתופית הנמצאת בבסיס החשיבה הניהולית של Google צריכה להיות חלק בסיסי גם בהוראה ובלמידה בבתי הספר בארה"ב.
אין ספק, שמסז' למורה בתום שיעור לא יזיק... ואף שיפור בתנאי ההוראה והלמידה שלנו כמורים וכתלמידים לא יזיק ואף הכרחי לעבודה פורייה. אך בעיניי, תפיסת הלמידה והעבודה הלא פורמלית כמקפצה להישגים, היא זו המהפכנית בחשיבתה ונמצאת בסוד ההצלחה שלהם.

קישור לוידאו של המאמר ב CBS

נוף הלמידה האישי PLE

פה ושם אני נתקלת בשיח המתקיים בנושא ה- (personal learning enviroment (PLE בעולם האדובלוגרים. השימוש במונח הזה, מצביע על הכלים הטכנולוגיים שמרכיבים את עולם הלמידה- עבודה שלך. או במילים אחרות, היישומים המרכיבים את המרחב המקוון האישי שלך. Scott Leslie מקשר לוויקי שבו נאספו מספר מפות חשיבה מעניינות שמהן ניתן להבין נתונים מעניינים. הוא מחלק את מפות החשיבה שהוא אוסף ל3 קבוצות עיקריות המכילות את הדרך שבה אנשים מגדירים את סביבת (עולם?) הלמידה האישית שלהם: (1) מכוון אנשים (2) מכוון שימוש/ פעולה (3) מכוון כלים. הוא מוסיף גם קבוצה רביעית "היברידית" או "מופשטת" כלשונו, המכילה תערובת של הקודדמים ועוד.
מרתק לבחון את מפות החשיבה השונות זו מזו אשר כל אחת מהן מתארת את נוף הלמידה של האדם ששרטט את המפה, המיקוד במונח PLE הוא האדם עצמו (בניגוד לשרטוט של מפות המתארות רשת חברתית שבה יש סבך של אנשים) ובדרך הלמידה הייחודית שלו הכוללת את רשת האינטרנט ואובייקטים ממשיים קרובים או רחוקים. במאמרון נוסף כותב Scott Leslie, הרהור אודות הוויקי שבו הוא ממשיך ללא הרף לאסוף את המפות "סביבת למידה אישית איננה אך ורק סדרת שרטוטים, הפעולה עצמה של יצירת שרטוט/ ציור כזה, המשגה מעין זו, איננה אך ורק עבור הטכנולוג החינוכי, אלא עבור כל לומד, גם אם לא יגדיר אותה כPLE. לדעת כיצד אתה לומד, וכיצד אתה תופס את המבנים והיחסים שתומכים בלמידה שלך, הוא צעד חשוב לקראת הפיכתך ללומד "מומחה".
למען האמת, עצם החשיפה למפות החשיבה של אחרים ואפילו ההרהור אודות מרכיבי סביבת הלמידה האישית, כבר הופכת את התרגיל הזה לבעל משמעות. אולי שווה לנסות תרגיל דומה גם אצלנו, יש מתנדבים?
לוויקי שפתחתי (נדרש רישום).

פדגוגיה או גימיק?

Alan Groveman מביע במאמר ב Inside Higher Ed את עמדתו לגבי שימוש בקליקרים (Clickers) בחינוך הגבוה. נושא שאינני בקיאה בו ולא התנסיתי בו כמורה. למרות זאת מצאתי עניין וקווים מקבילים בין השימוש בטכנולוגיה הזו ובין שימוש בטכנולוגיות אחרות בחינוך. הוא כותב: "השאלה שעומדת בפני המשתמשים בקליקרים איננה כיצד להשתמש בקליקרים, אלא מדוע להשתמש בהם מלכתחילה? מה יכולים הקליקרים להשיג שלא יקרה ללא שימוש בהם? האם שימוש בקליקרים יכול להביא לאותן תגובות יצירתיות ומעמיקות, לתשובות ביקורתיות שאותן שואפים המרצים לקבל מכיתתם? האם אנו מטפחים סביבה חינוכית שבה הטכנולוגיה באה במקום הלמידה? אקדמיה הנשלטת על ידי edtechtainment- תערובת של חינוך, טכנולוגיה ובידור, פדגוגיה הנשלטת בידי גימיקים". למרות שקליקרים יכולים להעסיק את הסטודנטים ולעזור בתחרות על תשומת ליבם, הוא רואה בקליקרים פתרון קצר מועד לשאלת הטווח הארוך: כיצד אנו מטפחים סביבה של סקרנות אינטלקטואלית, מפחיתים את השפעת גודלן של הכיתות העצומות ומעוררים מוטיבציה בסטודנטים להעריך את התהליך החינוכי?
אף על פי שיש מרצים המשתמשים בקליקרים כדי לעודד את תלמידיהם להגיב מתוך מחשבה ובהתאמה יש כאלו שיכולים להעסיק אודיטוריום מלא גם ללא הטכנולוגיה. Groveman טוען כי צריך להשתמש בקליקרים כמוצא אחרון ושיש לבדוק את הערך הפדגוגי של הטכנולוגיה לפני כן.
בתגובות למאמר זה, אחד הסטודנטים, Will Brehm מספר על התנסות בכיתה שמנתה למעלה מ-40 סטודנטים אשר חולקה לקבוצות של כ-5. כל קבוצה התבקשה לקרוא מאמר(אחת לשבוע) לנתח אותו או לערוך עליו רפלקציה בבלוג ובנוסף, לכתוב תגובה לבלוג של עמיתים. חוויה זו הביאה אותו, לדבריו, להבנה מעמיקה ולהכנה אמיתית לשיעור.
אותו סטודנט טוען שבמקום להשקיע כספים במערכות טכנולוגיות יקרות, כדאי להשקיע בכיתות קטנות יותר ובמורים טובים יותר. בעיניו, הצלחת הבלוגים היו בזכות המורה שהפעיל אותם. הוא מסכם: "טכנולוגיה איננה התשובה, מורים טובים הם התשובה. מורים דגולים מוצאים דרכים מדהימות לשלב את הטכנולוגיה בכיתתם וכל אותם מורים המשתמשים בטכנולוגיה בצורה לא אפקטיבית, אינם אלא מחפשים דרכים לטשטש הוראה לקויה". Ira Socol כותבת בתגובתה שגם טכנולוגיות אחרות כמו דיון בפורום, גוגל דוקס, ועידות חוזי בסקייפ תומכות בדרכי הוראה שונות כפי שספרים ולוח וגיר עושים. שאלת השימוש בקליקרים איננה שאלה טכנולוגית, אלא, בין השאר, האם החוויה החינוכית מועצמת על ידי הגבלת תגובות הסטודנט למבחר מצומצם של תשובות?
Phil Hultin מסיק שהקליקרים יכולים להיות כלי נהדר לחלק מהשיעורים אך לא לכולם. אם אתה חושב שכלי יכול לסייע לך, השתמש בו ואם לא, זנח אותו.

למרות חוסר הנסיון האישי שלי בטכנולוגית הקליקרים, אני חשה צורך להשליך את הנאמר לגבי טכנולוגיות שונות העולות וצצות כפטריות לאחר הגשם ולעיתים עולות כסף רב. כפי שהדיון נסב אודות קליקרים, הוא היה יכול להיות אודות כלים טכנולוגיים אחרים המשמשים בהוראה בכל רמות החינוך.

מרשם למורה טוב?

מהבלוג של ויקי דייויס, הגעתי אל הוידאו הבא המתאר את משחק "הפרופסור המטורף" שהגה המורה שבסרטון והמתאר תהליך הוראה יוצא דופן שבו המורה מנהל משחק בן 4 שלבים שמטרתו לקרב את הקריאה ולהביא לאהבת הקריאה.

בצפייה בסרטון, היו שתי סוגיות שעלו במחשבתי: האחת נגעה למשחק עצמו והתייחסות אל קריאה כאל דבר מעורר התלהבות, מקום שבו אפשר להפעיל כישורים דרמטיים, הוראת עמיתים או אסטרטגיות אחרות שמיועדות להגביר את אהבת הקריאה.
הסוגיה השנייה היתה מידת השליטה האבסולוטית של המורה בכיתה למרות הכאוס לכאורה שנוצר שם (אפילו במידת הקולניות של המשחק). השליטה בכיתה העלתה בי זכרונות עמומים מהטירונות ותחושת אי נוחות.
בחיפוש קצר, מצאתי מספר לא מבוטל של סרטוני וידאו המתייחסים לשיטה מרשמית זו הנקראת "power teaching" ואפילו סרטון אחד שבו ילדה בת 11 מלמדת בשיטה הזו את כיתתה. בכל הסרטונים היה שקט מוחלט בכיתה והקשבה מוחלטת להנחיות.
התחושות שלי נעות מדחייה מוחלטת של השיטה ועד המחשבה המנקרת "אבל המורה מצליח ללמד ואפילו לנווט את הכיתה ללמידת עמיתים ואולי גם לאהבת הקריאה".
ראיתי שם חוש הומור של מורה, הפגנת מנהיגות, יכולת לנווט את הכיתה.. לא ראיתי אהבה, חום או רוך של המורה כלפי תלמידיו. אולי השיטה יעילה אך בעיני היא חסרה את המרכיב האנושי שהופך את המורה למורה.
דוקא בסרטון הישן - נושן הזה, אשר במבט ראשון מעורר חלחלה וזכרונות ילדות בלתי נעימים, מודגש בסופו של דבראותו צד אנושי וחם של המורה.

במורים אנו שמים את מבטחנו...

במשפט זה נפתחת רשימה שכתב Henry Hepburn לפני מספר ימים והוא אחד משרשרת מאמרים ותהיות מתמשכות על אותה הצלחה של ילדי פינלנד שהזכרתי במאמרון הקודם.הוא מראיין את Reijo Laukkanen, חבר בועדת החינוך הלאומית המנסה לפרט את עקרונות החינוך הפיני. הוא מדבר על תמיכה מאסיבית בתלמידים חלשים, על חלוקה להקבצות והתנגדות לבתי ספר פרטיים. דגש מיוחד ניתן לפרופסיונליזציה של המורים, והכבוד הרב למקצוע ההוראה (10% מבוגרי האוניברסיטה המצטיינים מגיעים לעסוק במקצוע ההוראה). הוא יועץ למערכות חינוך אחרות בעולם: "אי אפשר לשנות מערכת חינוך ואת הקווים המנחים שלה מדי שנה, ההצטיינות במבחן פיזה התרחשה בעיקר בשל החלטות שנעשו בשנות ה-80)".
ג'יי הורוויץ הפנה את תשומת ליבי למאמרון בבלוג של Ewan McIntosh שבו גם הוא מתייחס להישגים של פינלנד במבחנים הבינלאומיים. הוא מעלה ומדגיש עוד כמה נקודות מהמאמר הראשון ואני מוצאת עניין בשתיים מהן:

The prevailing atmosphere is one of quiet diligence. The secret appears to be in the placing of trust in pupils, allowing them to make the big decisions about what school should be to them…

אוון מקינטוש רואה בכך אפשרות להשמעת הקול האישי של התלמיד ובאותו עניין, מוסיף:

Pupils lead and teachers play a supporting role....

אינני חושבת שניתן לשכפל הצלחות של תרבות אחת לתרבות אחרת, בעיקר כאשר מעורבים גורמים רבים נוספים, אך בודאי ניתן ללמוד מהמאמצים של אנשי חינוך בכל העולם להבין מה כל כך משובח במערכת החינוך וההוראה של פינלנד.

מדוע ילדי פינלנד כל כך חכמים?

במאמר של ה- WALL STREET JOURNAL כותב Ellen Gamerman כי הצלחתם של הילדים הפינים במבחני פיזה, הם מקור לתהייה ולשאלה על ידי אנשי חינוך בארה"ב. ניסיתי לתמצת את עיקרי המאמר ומצאתי את עצמי תוהה אודות הבדלים וקווי דמיון בין מערכת החינוך הפינית ובין זו שלנו והאם נכון להשוות בין תרבות כה שונה, לתרבות שלנו. לכן, החלטתי שלא להביע דעה אלא לנסות להביא את המאמר באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן:

הילדים בפינלנד (והכוונה לגילאי 15 הנבחנים במבחנים אלה) אין תלבושת אחידה, הם אינם מכינים יותר מחצי שעה של שיעורי בית ביום, אין להם כיתות מחוננים ויש להם מעט מאד מבחנים הקשורים בסטנדרטים, הם מבלים שעות רבות מול המחשב, צובעים את שערם מאזינים למוזיקת "heavy metal" וראפ כמו עמיתיהם האמריקאים (והישראלים) ואינם מתחילים את לימודיהם בבית הספר לפני גיל שבע. למרות זאת, בכיתה ט' הילדים הפינים מובילים בין 57 ארצות הנבחנות במבחנים אלה, במתמטיקה במקצועות מדעיים ובקריאה. כל זאת בדרך להפיכתם לחברה שבה העובדים נחשבים בין היצרניים ביותר בעולם.

כ- 400,000 תלמידים בני 15 מכל העולם עונים על שאלות רב- ברירתיות וכותבים חיבורים במבחן שמודד חשיבה ביקורתית ויישום הידע. נושא טיפוסי היה "דונו בערך האמנותי של גרפיטי". אז מה הוא סוד הכישורים הגבוהים של תלמידי פינלנד? מחנכים מכל העולם ניסו ללמוד את סודה של המדינה ומצאו עניין פשוט אך לא קל: מורים בעלי הכשרה מעולה וילדים האחראיים ללמידתם. המורים יוצרים שיעורים המותאמים לתלמידיהם "אין לנו נפט או עושר טבעי, ידע הוא הדבר שיש לאנשי פינלנד." בהצצה לתוך בתי הספר, ניתן לראות גישה של חזרה לבסיס. אין נבחרות ספורט או נשפי סיום מפוארים ואין גם כיתות מחוננים, המחנכים הפיניים מאמינים שהם משיגים תוצאות טובות יותר על ידי התמקדות בתלמידים החלשים יותר מאשר בחזקים. הרעיון הוא שתלמידים חזקים יכולים לעזור לתלמידים הממוצעים בלי לפגוע בהתקדמות האישית שלהם. אם הם מוצאים שהשיעור קל מדי, הם מקבלים עבודה נוספת.התלמידים קוראים למורים בשמם הפרטי והחוקים היחידים הם, איסור על הכנסת טלפון סלולרי, איי-פוד או...כובעים. התלמידים המורדים יותר צובעים את שערם לשחור או לורוד ולובשים גופייה ונעלי עקב במזג האוויר הקר עם אביזרים הולמים, מחפשים תשובה לכל שאלה ב Google גולשים ברשתות חברתיות ושומעים מוסיקת Heavy metal.

במסלול להכשרת מורים, פרחי ההוראה עובדים עם ילדים כאשר מוריהם צופים בהם ומעריכים את עבודתם. המורים חייבים להחזיק בתואר M.A והמקצוע הוא תחרותי במידה רבה, לכל משרה יש יותר מ-40 מועמדים. המשכורת דומה למשכורת בארה"ב אך יש להם יותר חופש מקצועי.המורים הפינים בוחרים את הספרים ומתאימים את השיעורים תוך כדי אימון התלמידים לעמידה בסטנדרטים הלאומיים. "ברוב הארצות החינוך נראה כמו מפעל מכוניות, בפינלנד, המורים הם היזמים" אומר מר Scleicher מהOECD הפריסאי. מבחינה טכנולוגית, המחנכים עובדים עם לוח וגיר ומקרני שקפים מיושנים (ובמחשבי ספריית בית ספר אין חסימת אתרים) אך למרות זאת, רמת ההוראה היא מיטבית.

הסבר אחד להצלחה הפינית הוא אהבתם לקריאה. יש ספריות בקניונים וספריות ניידות הנוסעות לאזורים המרוחקים. הסבר אחר יכול להיות השפה- האוכלוסייה הומוגנית במידה רבה יש מעט תלמידים שאינם שולטים בשפה הפינית ואין דיבוב לסרטים (כפי שיש בארצות אירופאיות שונות) הילדים נאלצים לקרוא את התרגום לסרטים. ברמת ההכנסה וההשכלה אין שונות רבה בין הפינים ופינלנד נהנית רמת מחיה הנחשבת בין הגבוהות בעולם.

בשלושת השנים האחרונות ללימודים, יש הפרדה לרמות של לימודים המבוססות על ציונים; 53% לומדים בבתי ספר עיוניים והשאר בבתי ספר מקצועיים (כולם נבחנים בבחינת PISA).אחוז הנשירה מתיכוניים עיוניים הוא כ- 4% ומתיכונים מקצועיים, כ- 10%. המדינה משקיעה 7,500$ בתלמיד לשנה והפער בין הישגי בתי הספר הוא הקטן ביותר בבחינת הPISA. בהמשך,מבחינת ההשכלה הגבוהה- הלימוד באוניברסיטאות הוא בחינם וההבדלים בין האוניברסיטאות מבוססים על ההתמחויות האקדמיות שלהן.

האם ניתן ללמוד משהו ממערכת החינוך הפינית? קו מוביל במאמר היה מתן עצמאות לתלמידים בחייהם, בלמידתם ואפילו באוכל שאותו הם בוחרים במזנון בית הספר. גם למורים יש עצמאות רבה בהוראתם ואפשרות להשמיע את קולם האישי, גם הכשרתם מעמיקה ומקיפה. ואולי זו אהבת הקריאה? או שעולם כל כך שליו ואחיד כמו עולמם של הפינים, מאפשר להם להיות פנויים ללמידה ולהצלחה במבחנים?

• לקריאה נוספת: היערכות למבחני פיזה 2009